מיכאל קובנר, חצר הקיבוץ

הראשון בקיבוצים שבהם עבד קובנר היה קיבוץ נחשון. משם עבר מקיבוץ לקיבוץ, שמונה קיבוצים בתקופה של חמש שנים. מרחב נופי פנימי מסוג זה של חצר קיבוץ, צייר מיכאל קובנר לראשונה בסדרת ציורי הקיבוץ. שהרי כידוע, לבו נטה לנופים הפתוחים והרחבים, לנופי טבע. הוא צייר גם נופים עירוניים, כגון סדרת ציורי ניו יורק שיצר סמוך לתחילת הסדרה בנושא הקיבוץ, אבל נדמה שנופים עירוניים אלה שצייר בניו יורק, כמו נשקפים מבעד לזגוגית חלון  בית דירות או רכב. הם נצפים ולא נחווים דרך הגוף, כמו אלה שיצר בחצר הקיבוץ – ציור רווי שמעביר את גובה התנשאות צמרת העץ כלפי מעלה ויחסי מידות משתנים בתנועה, או עומק צל על קרקע וריצוד האור במרחב. 

בציור מחצרה של כפר רופין,. דמות סבתא יושבת על ספסל דוממת כמו פסל מצרי ולימינה ילד זעיר עם תלת אופן אדום, ונדמה שחוט סמוי קושר ביניהם. דמויות כאלה צוירו על-ידי מיכאל קובנר בעבודתו המורכבת שבמרכזה עמדה ההתדיינות עם דמותו של אביו (שכונה יחזקאל) ודילמות בחייו שנקשרו בעיקר לתקופת השואה. למעשה, הוא החל ביצירת סדרת עבודות חצר הקיבוץ לקראת סיומו של פרק משמעותי בעבודת "יחזקאל" ושתי הסדרות מוצגות במשכן לאמנות עין חרוד כשני חלקים של תערוכה אחת.

מאליה עולה שאלת הקשר בין העולם של יחזקאל והשואה לעולם חצר הקיבוץ. מיכאל קובנר ציין ש"השואה לא נכנסה אף פעם לציורי, והאמת היא שאני מרחיק אותה גם מעולמי הלא ציורי". כשאמר לו אביו, שמקור שירתו הוא בצער, השיב הבן שהוא מתפלל לכך שמקור יצירתו ינבע מהשמחה. לתפיסתו של מיכאל קובנר, שפת הציור יונקת מהנושם, היפה והחי, ומקומה "להלל את החיים", אולי בדומה למוסיקה. 

אלא שהלב שנטה למרחב השדות הוא שבחר בשירו של אבא קובנר, "שדה שלא תם" כמוטו לתערוכת חצר הקיבוץ. המשורר מבקש להקיף את נוף קיבוץ עין החורש ושדותיו עם רדת הערב, לראות אם "נפרץ" אופק חדש. אלא שבצריף, מדי ערב בערבו -"בצינורות כבושים" עולים רחשים עמומים מקולות יער 

ואז

בדיוק אז זה קורה:

אגסי אבוקדו כהים ואצטרובלי

אורנים לא-מכאן

משלבים אצבעות

חובטים על עיני מוחים מעיני

משהו כמו

הר מגושם. כפולי אפיק

הויליה ונחל אלכסנדר מתערבבים

ערבים זה בזה –

עד כלות המילים

"אני חושש יותר מדי עולם בתוכי", נסגר השיר שבו לשון עבר ולשון הווה משלבות אצבעות,  ובאחת נחצים זמנים, מתערבבים מקומות, ונלכדים כפילי זהויות, בתיאור שבעושר דימוייו כמוהו כציור.

המורים הראשונים לציור של קובנר היו יוחנן סימון ומשה פרופס, שהציעו בעבודתם סוג אוטופיה של חצר קיבוץ שחבקה הלימה והרמוניה מופלאה בין עולמות היחיד, הקהילה והטבע. הציור של מיכאל קובנר נשמר מהאידיליה של מוריו - ציור שמקורו בדימוי שכבר היה שם לפני הציור. הוא נשמר גם מיצירה מסוג זו של אביו, שמקורה בשבר, ובוחר להאמין בציור שנובע ממקור חיים. 

מיכאל קובנר לא עבר את  תהליך האבלות על אביו במשמעות העמוקה של השבעה, שהופרה בשל "דברים שיצאו אז" כנגד אבא קובנר ולא אפשרו לעבד את תהליך החלחול הפנימי לנפש. 

העבודה על יחזקאל, והעבודה בחצר הקיבוץ, יצרו תהליך משולב של סגירת מעגל, אבלות מאוחרת. 

נדמה שעבודות צבע השמן של חצר הקיבוץ, מקרינות לא אחת כובד, איום וחסימה. הם צוירו בעיקר בסטודיו, על בסיס רישומים בשטח ותנועה חוזרת בין הסטודיו לנוף, כמו פנו מנקודת המוצא שמקורה ברישום מתאר מציאות, לנתיבים משל עצמם, נתיבים תת-קרקעיים שהצייר לא מכיר בהם. רבים מהציורים בנויים בחלקים, נדמים לפאזל שמתוך עיקרון אינו ניתן להשלמה. גם אין כאן משיכת מכחול רחבה, וירטואוזית, שנחשבה פעם לשיא המחווה הציורית בציור. ציור החלקים עוסק בחיבורים ונתקים, בשברים הסטה ופרימה, אבל גם בשחרור. 

בכל קיבוץ יצר קובנר סדרת ציורים ייחודית, כי אין קיבוץ דומה למשנהו וכל אחד מהם פתח בדרכו שער נוסף בתהליך. לכל אחד מהם מובלעת משלו וגם רגעים ייחודיים של פיוט וחירות. כמו סדרת ציורים מופלאה שיצר קובנר בקיבוץ רוחמה בגווני חום וכחול.

סדרת השיא בקיבוץ כפר רופין - כמו שחררה איזה "הר מגושם" כבשירו של אבא קובנר. לאחריה, משהו נפתח. ביטוי לכך בעבודתו בקיבוצו עין החורש, ביצירות מאוד שונות זו מזו, בפתיחות חדשה קורנת אור ובציור מקומי שיש בו מסוג מחווה לבית התרבות הישן בקיבוץ. הסדרה האחרונה, בקיבוץ דביר, נפתחת שוב  לשדות ולאופק. תחושת החירות ניכרת בציורי השדות החומים והצהובים. ב"ציורי החלקים"  שבהם ניכר הוויתור על שליטה  בתחושת שחרור עמוקה, חזקה ומרתקת וגם מגלה. 

ARTICLES