לזכר אמא

שיר הפרטיזנית

נכתב על ויטקה. שר ליאור ייני

בספר זה עסקתי במיוחד בחלק המשקף את עבודתה של אימא כפסיכולוגית, מהטעם והרצון להבין את עולמה המקצועי. ריתק אותי במיוחד המורכבות והעומק של רעיונותיו של ד"ר שטרן המורה, ואומץ רוחה של אימא לעסוק בנושאים מורכבים אלו בלי לוותר . התעוזה לגעת באש. זוהי אולי התכונה החשובה ביותר שלה. כך במפגש עם אבא.
הפגישה הראשונה שלה איתו התרחשה לפי  דבריה  :-  ראיתי איש מסוגר אך מרתק במבטו  עומד בפינה ואף אחד לא העז לגשת אליו. אמרתי לעצמי למה אף אחד לא מדבר איתו  מה הוא כה מפחיד, אני אראה לו שאיני מפחדת ממנו. ניגשתי ודיברתי איתו. אישיותו סקרנה ומשכה אותה אז היא ישר חתרה למגע.
באינטואיציה המופלאה שלה היא מזהה את הדבר שבתוכו טמון הסוד של העולם וללא מורא היא באה במגע איתו.
החיים עם אבא והעבודה עם שטרן יש בהם יסוד משותף.
בתוך העולם חיה תודעת העולם ואולי היא גם היוצרת אותו. התודעה הזאת מחפשת קשר אל העולם דרך שליחים, הם אנשי הרוח והשירה. אך מהותם של האנשים האלה הרבה פעמים היא בחוסר היכולת שלהם לתקשר בבהירות  עם סביבתם  ולכן הם בעצמם זקוקים למתווכים (גם שטרן וגם אבא היו כאלה) שיגעו בעולם ויפיקו מתוכו את הצלילים  שדרכם ובם  התודעה תנהל את הדיאלוג עם הנברא. מתוך הצלילים וההד שלהם נוצרת המשמעות של החיים.
אימא היא הסיירת הנועזת שתיגע בחיים ותפיק מהם את צלילם המיוחד. לא פלא שהיא בחרה בעולם הילד. אהבתה לילד ולעולמו,  הזדהותה אתו,  היא יצירה מופלאה בפני עצמה. אלה שחוו אותה בעבודתה יידעו להעריך זאת .
בעבודתה עם הילדים היא הייתה כמו מאסטרו גדול שבנגיעות קלות ואולי לא מורגשות הוציאה את המיטב. מאות ואולי אלפים של ילדים חייבים לה את בריאותם הנפשית. בכל שנות הטיפול שלה לא הגיע אף ילד למחלה. היא נאבקה בחירוק שיניים נגד כולם ולפעמים אף נגד דרישת הורי הילד לאבחן את בעייתו כמחלה תורשתית  (ז.א. חסרת יכולת של  שינוי). האמינה שבכולם יש היכולת לשנות את המצב הנפשי. לעבוד על הבריא לא על החולה - זאת הייתה גישתה. היא לחמה על אופציית השינוי. (לפי הרמב"ם: אפשרות התשובה). האמונה קשורה לאומץ ואומץ הרוח מביא בכנפיו את האמת. שמה היה ויטקה=חיה.
ואולי יותר מהכול זהו היסוד של אישיותה אמונה גדולה בחיים. חיוניות גדולה ורצון למגע, לפעמים בדברים ש"אסור" לגעת.
כשעברתי על מכתביה התגלה לי כמה היא הייתה בודדה. (לפחות בתקופה זאת שנות השבעים המוקדמות)בניגוד לרושם החיצוני ( שהיה גם שלי) שהיא הייתה אישה מלאה קשרים חברתיים מכל הסוגים. אבא היה לה איש וחבר אמת ונתן לחייה הרבה משמעות אך הוא חי בעולמו המיוחד וכמעט הבלתי ניתן לחדירה. אני כבנה הייתי רחוק. כשהייתי ילד קטן היה אסור לי לגשת אליה (בגלל מחלת השחפת שחלתה בה). אין ספק שהניתוק הזה פגע בה כאישה ואם .לאחר מכן הייתי במוסד החינוכי (היינו נפגשים פעמיים בשבוע עם ההורים). אחר כך הלכתי לצבא ומשם לניו יורק.  עם שלומית ביתה, היו לה יחסים מורכבים. לא היו לה ממש חברות בקיבוץ בשכבת הגיל שלה  רוז'קה הייתה לה חברת אמת ומשענת חשובה של רעות והכרה בחשיבותה  של משפחה מורחבת (כך היינו משפחת מרלה ומשפחת קובנר). דרכיהם נצרבו בשרפה גדולה אך גם בחוויות חיים עשירות. הילדים הביאו לה עושר עצום והעבודה איתם נתנה לה סיפוק והנאה. את בניי היא אהבה אהבת נפש . היה לי נדמה שהם הזכיר לה את אחיה שהיא כה היתה קשורה אליהם וניספו בשואה. (האח הצעיר נשאר עם ההורים בקאליש והבוגר חזר עם מרדכי אנילביץ' לוורשה). בדניאל בנה הראשון של שלומית היא טיפלה כאימא במשרה מלאה והם למדו להכיר אחד את השנייה (אולי בגלל הכרות זאת הוא כעת לומד פסיכולוגיה). שלומית ואישה דוד טיפלו וסעדו אותה בשנותיה האחרונות. בין מימי ואמא היתה אהבה והערכה הדדית. כך שהיא אמרה הרבה פעמים ביושבה על כסא הגלגלים מסתכלת בדשא ובעצים: "טוב לי כאן בבית ובקיבוץ"
טבנקין אמר שכל פעם שהוא רוצה לקבל החלטה חשובה הוא מתייעץ עם שני אנשים. עם הסבא שהוא לא הכיר ועם הנכד שעוד לא נולד לו. אני מקדיש ספר זה לדור הצעיר שהכיר אותה ובמיוחד לאלה כמו ללינה (הנינה) ולאלה שיבואו בעיקבותיה  שלא הספיקו להכירה.  אימא אני משוכנע הייתה נקשרת בהם באהבה גדולה. אולי ספר זה יאיר להם את דמותה וייתן  להם השראה להרים את המשא הכה מורכב . להמשיך את דרכה המיוחדת הן בחיים והן בעבודה עם ילדים. אני רואה בילד ועולמו את אחת החידות המופלאות שאין דבר יותר קדוש מאשר ההתמסרות אליהן.
אמא באה מבית רביזיוניסטי ובלבה נשאה מורשת זאת גם אם כל חבריה באו מהשומר הצעיר. היו לנו עקב כך הרבה עימותים בנושאים פוליטיים. אני הייתי ונשארתי השמאלן במשפחה. ראיתי ועדיין אני רואה בגישה המוסרית את המחויבות הראשונה של האדם לעצמו ולחברתו. גדלתי בבית שמורשת הגבורה והנכונות למסור את החיים על כבוד האדם והעם זה ערך (כמעט מקודש). הארץ עברה הרבה שינויים ביחסה לגבורה ומושג "קידוש השם". בסביבה שלי זה כמעט מבוזה להילחם על הכבוד. החיים הם הצו העליון ולהישאר בחיים זה הדבר המקודש.
אני רוצה לצטט שני דברים שמיצגים את השקפתי שדרכה אני רואה את אמא בהקשר לעיניין  מורכב זה.

הראשון הוא ציטוט מהספר של ז'וזה סאראמאגו: "על העיוורון" (ההדגשות בציטוטים שלי)
"וליד השולחן הציגה אשת הרופא ( היא היחידה שראתה בין כל האנשים שהיו בעולם המבודד של העיוורים . קבוצה קטנה של אנשים השתלטו באלימות חסרת מעצורים על עולמם של העיוורים מ.ק) את הרעיון שעלה על דעתה, הגיע הזמן שנחליט מה אנחנו צריכים לעשות. אני משוכנעת שכולם עיוורים לפחות כך התנהגו האנשים שראיתי עד עכשיו... אנו שרויים בתוהו ובוהו ... בטח יש איזה ממשלה אמר העיוור הראשון. אני לא חושבת אבל אם יש ,זו ממשלה של עיוורים שרוצה לשלוט בעיוורים... אז אין עתיד אמר הזקן.. אני לא יודעת אם יש עתיד אבל עכשיו אנחנו צריכים לברר עם אנו יכולים לחיות בהווה הזה... אני חושבת שיתכן שהאנושות תצליח לחיות בלי עיניים אבל אז היא לא תהיה אנושות... אני למשל הרגתי אדם ( היא הרגה במספרים את ראש כנופיית הרצח שהתעמרו ואנסו ושדדו את שאר העיוורים מ.ק) את הרגת אדם, נדהם העיוור הראשון, כן, זה שהיה המנהיג באגף השני. נעצתי לו מספריים בגרון, את הרגת כדי לנקום את נקמתנו.  ואשה הייתה צריכה לנקום את נקמת הנשים, אמרה האישה במשקפיים הכהים, והנקמה אם היא צודקת, היא דבר אנושי. כי אם לקורבן לא תהיה זכות על פני התליין אז לא יהיה צדק וגם לא תהיה אנושות. הוסיפה אשת העיוור הראשון."
באשה זאת אני רואה את דמותה של אימא . אמיצה, נחושה לוקחת אחריות על מעשיה ורואה במקום שאחרים עיוורים. אך לא משאירה את הראייה רק בתחום ההתבוננות אלא יוצרת מתוכה דפוס פעולה בעולם.
ולנושא הגבורה וקידוש השם בהקשר למעשיה של אימא בתקופת השואה והדילמות הקשות בהן היא וחבריה עמדו. אביא כאן מדבריו המופלאים של הרמב"ם.
בשעת השמד בימי הגזירות הקשות של אדריאנוס קיסר על חיי הדת בישראל,  התאספו חכמי הדור וראשי הצבור לאספה חשאית בעליית בית נתזה בלוד לטכס עצה, כיצד להציל את היהדות מכיליון, ובה קבעו חוקת חירום אשר לפיה:
"כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם יהרג ובל יעבור, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים"
בפרק חמישי בהלכות יסודות התורה כותב הרמב"ם כך: "בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר וקידשתי בתוך עמי ישראל. ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד, שיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל ייהרג שנאמר במצוות עשה יעשה אותם האדם וחי בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו." כמה חמור וכמה מוחלט הצו לא להרג על המצוות. אך בהמשך הוא כותב. "אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל ייהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ובל יעבור. ...כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ולא יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן".

על אימא ( ועל אלה שלחמו איתה בזמן הנורא ההוא) חל המושג הרוגי מלכות המבטא את השקפת עולמו של הרמב"ם בשאלה סבוכה זאת. נראה לי שלא צריך להסביר למה הבאתי את דברים אלו כאן.
היה בה באימא שילוב של רוך ופגיעות ( היה קל לעלוב בה . אפילו בגיל מבוגר היא הייתה יכולה לבכות מעלבונות קטנים)  מול עוצמה ובטחון, עוז רוח ואמונה בעצמה ובמטרות שהיא מייצגת. היא לא פחדה לגעת באש גם אם ידעה שהכוויה תהיה כואבת ומרה. נחמן מברסלב אמר (בערך) המדבר דבר אמת כאילו דיבר עם השם.
דבריה ( המילוליים והלא  מילוליים) יצאו מהלב והיו דברי אמת בהירים ופשוטים . פיה וליבה היו שווים. היא חתרה למגע האנושי החם והישיר.

מאטיס אמר פעם שכל שאיפתו בציור הוא לראות את העולם בעיני הילד ואת הראייה הזאת לבטא בציור.  מהרבה בחינות אימא היא סוג של מאטיס בעולם.  רוחה היא רוח החיות והרעננות. מי שהכיר אותה היא תחסר לו מאד. משפחתי  - מימי עמיקם ונמרוד בנינו ואני,  אהבנוה מאד ולכתה הוא אובדן קשה, אך דמותה תמשיך ותאיר לנו את המשך דרכנו בחיים.

מיכאל

Things I wrote for my mother's book 

© 2013 by MICHAEL KOVNER