ליאן ליום הולדת ה-70

יאן ראוכוורגר, שמן על בד 10

כשגמרתי את לימודי בניו יורק וחזרתי ארצה הוכיתי בשוק תרבותי. באתי מהעולם הגדול והסתבר לי שאיני יודע מה קורה בעולם. אני דבק בציור ופה הכל נסב סביב האומנות הקונספטואלית. איך אמר לי הצייר שאול שץ: מיכאל אנחנו כמו הסנדלרים עוסקים במקצוע שאף אחד כבר לא צריך. אלו היו לי שנים קשות של חיפוש. לא ידעתי מה אני בידיוק מחפש אך ידעתי שאת השטות הזאת אני לא קונה.
 

יום אחד עברתי ביפו ניכנסתי לגלריה של הורס ריכטר  את פני קידמו צבעי מים מהיפים שראיתי מאודי . ציורים  של נשים ואינטיריירס. שם הצייר יאן ראוכוורגר. לאחר כשנתיים אני רואה בגלריה בדיזנגוף סנטר תערוכה של אותו צייר. הפעם הנושא ברווזים .העבודות צוירו במין קיטש בארוקי מופלא. איש לא העזעד אז ( לעניות דעתי) לעשות מין ציורים שכאלה ובכולם היה איזה רעננות ויפי השייך למציאות אך גם לעולם הילדות והפאנטזיה. לא התאפקתי וכתבתי כמה מילים בספר האורחים. ומאז אנחנו בקשר .מהו הקשר הזה? נשאיר את זנ פתוח בינתיים.
אני רוצה לאמר דבר פשוט ( ואפתחו בהמשך) פגשתי ביאן פגשתי צייר. נראה באנאלי אך זה לא פשוט בכלל המושג הזה צייר ומה מקומו בעולמנו . במיוחד בארץ. היה לי הכבוד ( דרך הגלריה בינט ) להתוודע ליאן ולליליאן שני ציירים מהמשובחים שיש. תמיד אני נרגש מהיופי והמורכבות שבציוריהם. ונחזור ליאן. נתקלתי במאמר על פסיכולגית ילדים האומר שיש הבדל בין הביטוי ואמצעי הביטוי. אמצעי הביטוי הם המגדירים אותו והמגבילים את הביטוי אך רק בתוכם נמצאת המשמעות של הביטוי. ביטוי ללא אמצעי ביטוי הוא חסר משמעות. נתרגם את אמצעי הביטוי לשפה האומנותית=שפת הציור ונקבל את התובנה שהמשמעות של הציור נמצאת בשפת הציור. ציור שהוא לא חי בתוך שפתו הוא חסר משמעות. יאן הוא מאסטר של ידע ותובנת עומק בשפה הציורית. יש ביקורת על יאן שאין לא מספיק אמירה אישית. משהו מתחבא בתוך השפה. אך אצל יאן זו עמדה תרבותית. מה שלא חי בשפה הציורית  הוא סוג של בורות וגסות. והביטוי האישי הוא משמעותי רק עם הוא קשור לשפת הציור. יאן אומר לנו בציוריו אני קודם כל צייר כדי להבין אותי אתם צריכים להיות חלק של תרבות ציורית בלי זה אין ביננו ממש דיאלוג. מקום הצייר הוא לא ממש מובן. אנו חיים בסביבה תרבותית שבצד אחד יש אומנות עכשווית וקונספטואלית ומצד אחד האומנות הריאליסטית ( שפשטה פה בארץ כמו מחלה מדבקת) כל אחת מהן בדרכים אחרות בזה ועוינת את עולם הציור. יש אלה שעושים אימאג'ים ( לפעמים מרשימים ביותר ) מלאי מסר ואקספרסיה. אך ללא שום קשר לשפה הציורית. ויש את הריאליסטים המיצרים תמונות המחקות מציאות (לפעמים ברמה טכנית מאד גבוהה) ומשתמשים באלמנטים מהשפה הציורית (קומפוזיציה , יחסים בין כהה ובהיר וכו...) אך הם אנטי תזה לעולם  הציור.

 

ציור זה לא דבר טכני ולא פלקט פוליטי. גם בעולם ולא רק פה יש מעט ציירים. יאן הוא אחד המשובחים ביותר שאפשר למצוא. עולמו הוא עולם שכולו ציור. בשבילי בונאר וטיציאן לדוגמא הם ציירים שעולמם הציורי מלא באהבה וידע ענק של הבר הנקרא ציור. יש  ציירים (והם אולי הגדולים שבהם) שבתוך עולם הציור שלהם חבוי גם עולם הגותי מורכב ועמוק אציין רק קצת מהם. סזאן, רמברנדט. פוסו. מאטיס ועוד. ביאן יש את הצייר ואת ההוגה וזה מה שכל כך מייחד אותו. יאן בא לתערוכה שלי לבאר שבע (באוטובוס) בשיחתנו על התערוכה הוא אמר התמונות יפות אך אין פה שיר. היה נראה לי שהוא לא בטוח שהבנתיאת כוונתו.אך עוד איך הבנתי. נראה  לי שציור שאין בו שיר הוא גם לא ציור וזה אולי טוב לכל יצירה אומנותית. האומנות היא דבר חי ונושם הלב הפועם שלה הוא השיר שחי בתוכה ללא השיר היצירה היא דבר מת. הציורים של יאן ברובם הם כמין שירים המכריחים את הצופה לשים את ליבו באיזור האינטימי של הנפש. במקום שמשם נובטים השירים.
הייתי רוצה לדבר על יאן כמורה. אך אין זמן ובשתי מילים חבל. אך אי אפשר לא לאמר משהו. יאן הוא סוג של מאסטר. ומאסטר חייב להיות מורה. יאן יודע. אם מישהוא  מרגיש שיש פה נימה שלילית. אז לא להפך. יאן הוא צייר יודע .זה מאד משמעותי לפגוש אדם שעבד וחקר הרבה שנים ויש בו ידע מצטבר שהופך ליחידה שלמה שאומרת אני יודע. מהרגע הזה האדם מחויב לידע. ז.א. להעביר את הידע. זו היא מין שליחות בעולם. תודה שיאן בא לעולמנו ונגע בו ושתל באלה שהיו מוכנים להקשיב זרעים מעולמו שבעזרתם הם יכולים להפריח את עולמם הציורי. ליאן גם יש ממשיכי דרך אך הם לא מובהקים  ולא נראה לי שבאמת מי שהוא מהם ניסה להרים את המשימה הזאת. זה קשה ואולי צריך יותר מדור אחד כדי שיקום התלמיד ויהפוך את זה למשנה סדורה.האם יהיה אפשר לעשות זאת ללא כתיבה איני יודע. לי  יאן הוא כמו נווה מידבר .כשנפשי מחרחרת מיובש רוחני טוב לי לבא ולראות את ציוריו לשוחח איתו ולשאת בתוכי את הצליל הכה מיוחד שיאן נושא בעולם. יאן הוא מאהב מפוקח של העולם.

 

לבסוף יש לי בקשה. אולי זה לא נכון לאומר זאת במעמד זה ואולי דווקא פה. נאמר שניתנו לנו אגוזים שכבר אין לנו  שיניים. ז.א. שציירים זקנים אין להם את הכח לעשות את הציורים שהם היו רוצים ליצור. אך הציור הכי טוב תמיד הוא נמצא לפתחנו , גם על ערש דוואי זאת אפשרות. בשנותינו המאוחרות אנו כבר יודעים המון אך פחות מאמינים פחות נאיביים וזה החאלושס.
 

יש ציירים שבסוף ימיהם עשו ציורים עדינים מלאי רך מתוך השלמה עם הבלתי ניתן להשגה ויש כאלה (כמו מונה. רמברננדט, סזאן, מאטיס) שבכוחותיהם האחרונים ניסו לגעת בטוטאלי .מתוך הידיעה ואמונה שרק הם מסוגלים לעשות את הדבר, ואם לא עכשיו אי מתי. יאן נראה לי שיש בך עדיין את הכח לנסות מה יכול להיות, הכי גרוע זה יכשל.
 

ולבסוף משהו משלי אליך. על חווית הציור והרצון לחדור מעבר לשכבת הקרח של החיצונית . מעבר לאסטטיקה ולשפת הציור (שאני רואה בהן חשיבות רבה) יש את עוצמת החוויה שהיא היחידה היכולה לפרוץ את גבולות הזמן. ומה היא יסודה של חוויה זאת אם לא הרצון לגעת בחיים ,לחולל .לאהוב וזה מה שעושה את החשבון עם המשמעות והתוכן של הקשריות החיים. הזיקנה והפיקחון מחלישים אותנו מול נכונות הלב לפרוץ אל ההוויה דרך החוויה. .אל תכנע  לחולשה זאת.  לחסד היצירה אנו זקוקים לפעמים לסוג של  שיר שהוא מין תפילה
מקדיש לך את אלו השירים:

 

להגיד בבוקר חסדך;             ואמונתך, בלילות.
עלי-עשור, ועלי-נבל;             עלי היגיון בכינור.

כי שימחתני יהוה בפועלך;    במעשי ידיך ארנן.

(מזמור שיר לשבת)
 

וְכָךְ

לָקַח לִי

שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת

עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת

וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים

וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי

אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר

לְלֵב הָאָדָם 

(טהא מוחמד עלי)​


מי אינו מכיר את המישור המשתרע מאחורי הדלתות שלא היה בכוחנו לפתוח ולא עמד לנו הכח לחכות

(שרון הס)

Things I said for Jan Rauchwerger 70th birthday

© 2013 by MICHAEL KOVNER