קשה לכתוב בימים אלה על דברים שלא קשורים, לכאורה לפחות, למאבק בהפיכה המשטרית שמובילה הממשלה הרעה הזאת. אבל, כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, אמנים המשיכו ליצור גם תחת המשטרים הדיקטטוריים הכי גרועים וגם בימים הכי חשוכים. ואולי דווקא מתאים מאוד להעלות כאן, בימים האלה, את השיחה שקיימנו עם הצייר מיכאל קובנר במסגרת סדרת "כהל נקי" - בגלל שהסיפור של מיכאל הוא סיפור של מאבק.
אחד הרגעים החזקים בשיחה שניהלנו – אורי ואקנין ואני – עם מיכאל הוא הרגע בו הוא מספר איך אחרי מותו של אביו, המשורר אבא קובנר, הוא מצא בין הניירות שהוא השאיר אחריו את המשפט הבא: "צייר שמצייר היום ציור פיגורטיבי הוא כמו שחיין שחוצה נהר ויודע שבצד השני עומדת כיתת יורים". ברור, אמר לנו מיכאל בשיחה, למי הוא התכוון... מיכאל, שהתעקש ללכת נגד הזרם ולהיות צייר של נופים בתקופה בה האמנות הישראלית עסקה בעיקר במופשט, ידע שהוא הולך להכניס את הראש בקיר אבל הוא פעל לפי צו החזון האמנותי שהיה לו בראש ולא לפי צו האופנה. כך הוא אמר לנו בשיחה: "כשהופעתי בעולם האמנות הישראלית הייתי די כאילו כוכב זוהר ותוך חמש שנים הייתי כוכב נופל". מיכאל גם דיבר איתנו על הניגוד בין התפיסה של אבא שלו, שראה את "יסוד החיים והשירה בצער" ובין התפיסה שלו, כפי שהציג אותה לאבא שלו: "אני רוצה שיסוד היצירה שלי יהיה שמחה". אבל בעיקר השיחה הזאת היא מסע מרתק דרך מעבדת האמן – דרך תהליך היצירה של סדרת ציורים חדשה של מיכאל שעוסקת במחול. מיכאל מתאר את התהליך מהולדת הרעיון לסדרה דרך ההתמודדות עם האתגר הגדול של תיאור של תנועה במדיום שאין בו תנועה ודרך השלבים השונים של רישומים ראשוניים, בחירת הצבעים, בחירת הטכניקה (למשל, חיתוכי נייר שמאפשרים שבירה של הקו). השיחה מלווה בצילומים שעשינו בסטודיו שלו בהם רואים ציורים שונים שמשתייכים לסדרה.
זו השיחה השנייה בסדרת "כהל נקי" – השיחה הראשונה הייתה עם הסופר אלברט סוויסה (אפשר לראות גם אותה באתר של "כהל").