• Michael Kovner

הארץ: מיכאל קובנר: אחת התערוכות המעניינות שהוצגו בישראל בשנים האחרונות

רק שנים אחרי מותו של אבא קובנר הפנה בנו, האמן מיכאל קובנר, את יצירתו לעבר הדמות המיתית, הגדולה מהחיים. כדאי מאוד לראות את תערוכתו החדשה "מראות כפולי אפיק"

גלעד מלצר


https://www.haaretz.co.il/gallery/art/artreview/.premium-MAGAZINE-1.9011545




עבודה של מיכאל קובנר שבה שחזר אקציה בגטו באמצעות לגו


מעטים בינינו גדלו בבית שבו הוריהם הם מיתוס מהלך. לא סתם אבא או אמא דומיננטיים, אלא אבא או אמא שמעשיהם הפכו אותם עוד בחייהם לסוגיה בשיח הציבורי, כאלו ששמם הוזכר בתקשורת באופן תדיר והוביל לפולמוסים, מריבות לוהטות, מחנאות. אצל עוד פחות מאיתנו, הבסיס למיתוס הוא מעשים ואירועים שקרו אי שם מעבר להרי החושך, מעשים שבמקרים רבים חרצו גורלות, ושהגישה לאותו מעיין שהזין את המיתוס (שלא במקרה הוא גם אבא מאוד פרטי) היא מבלבלת, מעורפלת, ואף חסומה מרצון או מאימה. מיכאל קובנר גדל בבית כזה. על אמו ויטקה קמפנר־קובנר — פרטיזנית, מורדת וחלוצה — נכתבו ספרים ונעשה סרט. אביו — משורר, סופר, אמן, וממנהיגי הפרטיזנים באזור וילנה — נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתפר שבין שואה לתקומה, בין מרד ונקמה לציונות סוציאליסטית, בין הגות למעשה, בין העולם שחרב לחלום הציוני. מיכאל קובנר, שנולד ב–1948, גדל בקיבוץ עין החורש, אבל רק שנים אחרי מותו של אבא קובנר ב–1987 הפנה את יצירתו לעבר הדמות הגדולה מן החיים, המיתית, של אביו.

מיכאל קובנר, "שדה קיבוץ דביר", 2017 צילום: ללא קרדיט


התערוכה "מראות כפולי אפיק" היא סיכום זמני לעשייה האינטנסיבית של קובנר בעקבות הפנייה שלו לעסוק גם במיתוס ובאתוס וגם בדמות האמיתית שהיה אביו, ומשם בהסתעפויות השונות והמשונות, האמיתיות, האפשריות והמפוברקות, שנובעות מהחיים הנוראים, המופלאים שחי ופעל בתוכם. התפנית בתכנים ובנושאים — קובנר היה עד אז בעיקר צייר נופים, דיוקנאות, תפנימים, כלומר נושאי ציור קלאסיים — לוותה גם בפתיחת המניפה הטכנית והמדיומלית, ובגישה חדשה. לא עוד התמקדות בציור בודד, רישום או סדרה, אלא מבנה מתפצל, רב מבעים ואפי שמזכיר באופן מובהק את הפרויקטים המורכבים של רועי רוזן, שמערבבים ומותחים דמויות וסיטואציות היסטוריות (ולפעמים אף אוטוביוגרפיות) לתוך יקום פיקטיבי, מדומיין וסוריאליסטי. כמובטח בשם התערוכה, בבסיסה ישנם שני ערוצים. במרכזו של הראשון, המז'ורי, דמותו של "יחזקאל", שהיא היתוך נרטיבי וחזותי של אבא ומיכאל קובנר, של מומנטים, מחוות, אנקדוטות, חלומות וסיוטים, אמיתיים ומומצאים שליוו את חייו, או נכון יותר את שני חייו. במרבית חלקי התערוכה תלויים בין הציורים שירים של אבא קובנר. מאחד מהם, "שדה שלא תם", אפשר להבין שכפילות האפיקים שנתנה לתערוכה את שמה מקורה בשני נחלים. "הוויליה ונחל אלכסנדר מתערבבים, ערבים זה בזה — עד כלות המלים", נחלים שבקרבתם בילה יחזקאל־האבא־קובנר את כל חייו. זה שבליטא וזה שבשרון.

ציורים של מיכאל קובנר, 2009-2011 צילום: ללא קרדיט


יחזקאל האמיתי־מיתי ממוקם בין השניים. עשרות ציורים שנבחרו מתוך מאות, כמעט כולם בפורמט אחיד של A4, שוטחים כמו ברצועות מסרט קולנוע רגעים אינטימיים כמו נפילת אבא־מיתוס הזקן בביתו, עם אירועים היסטוריים. האינטנסיביות והדחיסות של המוצגים מזמנת חוויית ביקור סבלנית כדי לחבר לפחות חלק מאיברי התערוכה, הן בתוך הסדרות עצמן, והן בין כל הסדרות והפרקים.

מיכאל קובנר, "החלטה: ויטנברג יסגיר עצמו" צילום: ללא קרדיט

קיר אחד, למשל, מוקדש לאחד האירועים המכוננים, הטראומטיים, בחייו של קובנר האב: ההחלטה הדרמטית להסגיר את יצחק ויטנברג, מפקד המחתרת באזור וילנה לידי הנאצים, כדי להציל, לפחות זמנית, את 20 אלף היהודים בגטו. למרות שוויטנברג הוא זה שעמד על כך שיוסגר, ההסגרה ומינויו של קובנר כיורשו רדפו את אבא כל חייו. איך נוגעים בטראומה שכזאת? השילוב בין כנות לניכור ברכטיאני הופכים אותה, הלכה למעשה, להצגה שהועלתה בתיאטרון החאן ושהקלטה שלה מוקרנת בתערוכה, ואת הפיקציה המומחזת־מצולמת הזו, מציירים. ממילא הציורים ב"יחזקאל" מעוגנים במציאות שהמידע עליה מקוטע ומוכתם, ולכן לאמנות, לציורים או לשיר שעל הקיר נותר רק לגמגם ולהציף שאלות, רמזים ואפשרויות.

מיכאל קובנר, "יחזקאל והפיזיותרפיסטית", 2009-2011צילום: ללא קרדיט

בנייה מחדש יחסי אבות ובנים נפרשים לא רק בהתכת מיכאל ואביו לדמותו הבדיונית של יחזקאל. כמו ב"מאוס", הרומן הגרפי המהפכני של ארט ספיגלמן, יחזקאל־קובנר מעביר את הטראומה לנכדו במשטח ריבועי קומיקס ובקוביות לגו שמהן, כמו בעבודה השערורייתי של האמן הפולני זביגנייב ליברה, הם משחזרים ביחד אקציה בגטו. השימוש בלגו להנכחת רגע טראומטי, מזכירה לנו התלייה של אוצרת התערוכה גליה בר אור, כבר הופיע בציור של קובנר מראשית מלחמת לבנון. עשרות ציורים שנבחרו מתוך מאות, כמעט כולם בפורמט A4, שוטחים כמו ברצועות מסרט קולנוע רגעים אינטימיים בקיר הסמוך, בטריפטיך שלושה ציורי שחור־לבן על משטחי אלומיניום, מספר הבן לאביו על פרשייה ברוטלית שנכח בה בזמן האינתיפאדה הראשונה. העבודות הגדולות מזכירות את טכניקת תחריטי העץ שהביאו עמם האמנים היהודים־גרמנים, כשאת מקום המבט הקודר על הגלות והחורבן תופשת האלימות שבשליטה בעם הפלסטיני. טראומה מקיר לקיר.

מיכאל קובנר, "חצר קיבוץ גלאון", 2014צילום: דודי איבן

האפיק השני שבכותרת התערוכה, "החצר הקיבוצית", ממשיך למעשה את דרכו של קובנר כצייר זה קרוב לחמישה עשורים. בין השנים 2012 עד 2017 קובנר צייר ורשם במגוון טכניקות (שמן, אקוורל, גואש, חיתוכי עץ ורישומים) נופי חוץ בחצרות קיבוצים קטנים. את מקום התנופה האופטימית רוויית האידיאולוגיה שבציורי חצר המשק האיקוניים של המורה הראשון שלו, יוחנן סימון, תופסות פינות נוגות שיופיין הפסטורלי אינו שונה מזה שאפשר למצוא ביישובים כפריים רבים. במרבית הציורים אין אנשים, והמבנים הכה מזוהים עם התנועה הקיבוצית — מגדלי המים, הרפתות, המתבנים, הסככות והבתים הקטנים — נראים כמו אנדרטאות לתקופה ועולם שהולכים ונעלמים. אלא שקובנר מחלץ את הסצינות הללו מעגמומיות בכך שהוא "בונה" מחדש את הקיבוץ. הבדים המלבניים שהוא צייר בכל חצר משק מתלכדים לכדי ציור ענק שפורש פנורמה צבעונית, אקספרסיבית, שבה כל פאנל־ציור עומד בפני עצמו, אבל הסך הכל חוזר לציורי הקיר הגדולים בחדרי האוכל ובתי העם בקיבוצים בתקופת השיא שלהם, ומעמיד שוב במרכז, באופן הכי קונקרטי, את שאלת הפרט מול המכלול בחברה, בקהילה ובתרבות. רק באולם האחרון הוא חוזר להיות מיכאל קובנר המוכר, הקלאסי, כשהוא מפנה את מבטו לשדות הרחבים, שמנעד הצבעים שלהם חום, צהוב וירוק, ומקצין את עונות השנה והאור.

אבא קובנר מתדרך חברי "הגנה" בקיבוץ יד מרדכי ב-1948צילום: פרנק שרשל / לעמ

"מראות כפולי אפיק" היא תערוכה פוליפונית שבלבה דיאלוגים. ראשון להם, כמובן, זה שבין מיכאל קובנר לאביו, וגם עם בנו. חשוב לא פחות הוא הדיאלוג המתמשך בין קובנר לאוצרת גליה בר אור שהתממש כחוברת דקה, ובעיקר בחלל המשכן שבו ההתעקשות שלה לחשוף זה לצד זה רבדים, מהלכים ויצירות מסוגים ותכנים שונים, פילסה בתוך העומס דרך להצבת אחת התערוכות המעניינות שהוצגו בישראל בשנים האחרונות. מיכאל קובנר — "מראות כפולי אפיק". אוצרת: גליה בר אור. משכן לאמנות, עין חרוד. שעות פתיחה: שני עד חמישי 9:00–16:00, שישי 10:00–13:00, שבת 10:00–14:00. עד 10.10 יש להתעדכן בשעות פתיחה בתקופת הקורונה

16 views

© 2013 by MICHAEL KOVNER