האמן והצייר מיכאל קובנר: "זאת משימה לחפש את האהבה, החיים והמוות דרך הצבע"

מקור ראשון, מוסף השבת, 12.12.2021 (לחצו כאן לקריאה באתר מקור ראשון)


ציורי הנוף של האמן מיכאל קובנר פינו את מקומם בשנים האחרונות לציורי רקדנים, כחלק מניסיונו לחקור את חידת החיים והמוות. בעבר הוא נמנע מעיסוק אמנותי בשואה ובדמותו של אביו, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, אך כיום הוא שוקל גם מסע לאושוויץ מאת פנינה גפן

מיכאל קובנר. צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90 בקיץ שעבר נפתחה במוזיאון עין־חרוד תערוכה גדולה ואישית של הצייר מיכאל קובנר. לצד ציורי טבע ונוף הוא הציג לראשונה יצירות שעוסקות בשואה ובדמותו של אביו, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, נושאים שבמהלך השנים הוא נמנע מלעסוק בהם. אלא שזמן קצר אחרי פתיחת התערוכה פרץ גל קורונה נוסף, שקטע את רצף התצוגה בשיאה. לא רק בתערוכה פגע הנגיף; גם תוכניות הפיתוח של "גלריה מאיה", שהקימו קובנר ושותפו אבנר לוינסון כדי לקדם אמנים בראשית דרכם, השתבשו. לוחות זמנים התפוגגו אל הלא נודע, ותמיכות עתידיות הוצבו בסימן שאלה. ולמרות זאת, נראה שהמעצורים שבדרך לא מאיימים על קובנר, שאינו מניח לאכזבות מסוג זה לשבש את המוקד הפנימי שלו. האתגר החשוב מבחינתו הוא לשמר את התשוקה וההתלהבות בתהליך היצירה. "כשאתה צעיר אתה מתלהב מהמון דברים, זה הכוח של הצעירות", אומר קובנר, שגילו כגילה של המדינה. "מאטיס אמר שאמן צריך להסתכל על העולם מעיניים של ילד, זה מבט שיש בו הרבה כוח. אבל אדם מבוגר כבר לא מתלהב מכל דבר, והשאלה הגדולה היא האם אפשר לחיות בלי להתלהב. אם אין התלהבות, אז מה הטעם לצייר. אני מרגיש את זה ביחס להרבה ציירים בגיל שלי, אפילו צעירים יותר, שאני לא מבין למה הם מציירים. הכוח אבד, ההתלהבות אבדה, הרצון להגיד משהו חדש אבד. זה כמו לחיות עם אישה בלי להתלהב ממנה. נכון שאפשר לחיות מתוך הרגל, זה אפשרי וזה לא אסון – אבל אותי זה לא היה מספק. לגוגול יש סיפור נפלא על זוג זקנים שאהבו מאוד אחד את השני, עד שהאישה מתה ואז גם האיש מת. וגוגול שואל, האם האיש מת מצער או מזה שההרגל נגמר? לא להתלהב מהעולם זאת ממש בעיה".

שיח עם הטבע קובנר נולד בקיבוץ עין־החורש להוריו ויטקה ואבא קובנר, ניצולי שואה ופרטיזנים בעלי שם. בצה"ל שירת בסיירת מטכ"ל, כתף אל כתף עם בנימין נתניהו. לאחר שירותו הצבאי פנה ללמוד אמנות בניו־יורק, ומאז שובו ארצה, ב־1975, הוא מצייר ברצף, מציג בתערוכות בארץ ובעולם, ונחשב לאחד מציירי הנוף הפעילים והחשובים בישראל. סדרות הציורים שלו – החל מהנופים הירוקים של שדות העמק, דרך נופי מדבר יהודה והנגב ועד לנופים אורבניים שצייר בניו־יורק – הם תעודת הזהות האמנותית שלו. אנו נפגשים בסטודיו שלו, בתוככי אזור התעשייה השוקק של שכונת תלפיות בירושלים. את החלל ממלאים עשרות ציורים ורישומים פרי מכחולו. בעיני קובנר, ציור נוף הוא הרבה יותר מעיסוק באסתטי. "נוף זה לא סתם 'משהו יפה', זאת עמדה מהותית", הוא מסביר. "היחס של האדם לטבע הוא מרכיב יסודי בתפיסה הפילוסופית של האדם. התפיסה בארץ היא שבאנו 'לכבוש' אדמה, לא לאהוב אותה. הגישה הזו לא מאפשרת לחיות עם הטבע בדיאלוג פנימי, לקיים הוויה הרמונית של אדם ואדמה. כשאני מצייר את הנוף אני מרגיש שאני בתוך ההוויה הזו. זה קשר היולי בלתי נפרד. לא להסתכל על הנוף מהחלון, אלא להיות הנוף עצמו. הפליא אותי לגלות כמה אני בודד בתפיסה שלי".


מיכאל קובנר, מגדל המים בקיבוץ רבדים, פחם סינטטי על נייר, 2014


בשנה האחרונה, גווני הנוף הירוקים והאדומים בסטודיו של קובנר פינו את מקומם לגווני שחור, ולצד ציורי הנופים נראים ציורי רקדנים. מה שהחל ברישום של פסנתר אחרי הופעה, התגלגל לסדרה של ציורים בהשראת הסיפור המיתולוגי של אורפיאוס שיוצא להציל מהשאול את אהובתו אורידיקה. "צפיתי בסרטוני יוטיוב של רקדנים והתחלתי לצייר אותם", מתאר קובנר. "זה הביא אותי לחשוב על החיים ועל מה שבא אחריהם. כשהתחלתי לצייר לא תכננתי שזה יוביל אותי לעסוק בחיים ובמוות, אבל עניין אותי לבחון את היחס בין החי והמת, ואת האפשרות של האהבה להיות גורם מציל. אני רוצה להבין לעומק את הקשר בין מוות וחיים, כשאחד חובק את השני, כמו יין ויאנג, לא להתקומם נגד זה. בקבוצת לימוד שאני משתתף בה פגשתי לאחרונה במסכת ברכות את הברכה על הטוב ועל הרע. מה זה הדבר הזה? מה זה לעבוד את א־לוהים דרך היצר הטוב והרע גם יחד? המוות והחיים לא אחד נגד השני, הם יחידה אחת". הצבע השחור, שאיננו אופייני לקובנר, נוכח מאוד בסדרת ציורי הרקדנים. "שחור יכול להיות צבע מת, אבל הוא גם יכול להיות חי ועמוק. זאת משימה לחפש את האהבה והחיים והמוות דרך הצבע", הוא אומר. "האתגר בעשיית ציור שחור הוא ענק. לא הייתי עושה את זה לפני עשר שנים, אבל הנה היום אני עושה את זה. בסדרה הזו יש לי עוד הרבה רעיונות שאני רוצה לפתח ועוד לא מיציתי. ההתלהבות קיימת כשאתה מרגיש שאתה עוסק במשהו אמיתי וקשור אליו בכל נימי נפשך". ההתלהבות מתדלקת את היכולת להתחדש, וקובנר, שכבר שנים רבות מציג תערוכות קלאסיות, שוקל אפשרויות תצוגה עתידיות שיכללו רכיבים פחות קלאסיים: וידאו, מוזיקה, שילוב טקסטים כתובים ומוקראים, וגם יצירת סרטים קצרים מהציורים – שיוציאו אותם מהסטטיות ויכניסו בהם תנועה.

היעלמותם של קובעי הטעם כשנה וחצי לפני פרוץ הקורונה הקימו קובנר ושותפו אבנר לוינסון את גלריה מאיה בתל־אביב, כמוסד ללא מטרת רווח, במטרה לתמוך באמנים צעירים בתחילת דרכם. הם ביקשו ליצור פלטפורמה רעננה, אותנטית, כזו שלא מתחנפת או נכנעת לאופנות. הגלריה נועדה לתת דחיפה ליוצרים מהפריפריה ולעודד דיאלוג בין אמנים צעירים למבוגרים, ובשלוש שנות קיומה הוצגו בה יצירות של כמאה אמנים. "לאמנים קשה לפרוץ לתודעה, ולאמנים צעירים בפרט", אומר קובנר. "גלריות מסחריות הולכות ונסגרות, ואלה שכבר קיימות לא יכולות לאפשר לעצמן להחזיק יותר מכמה אמנים. הגלריה שלנו לא מסחרית, ואין לחץ על האמן לצייר משהו שיימכר. אנחנו לא מציבים תנאים ולא פועלים מתוך שיקולים שיווקיים. אין לנו תמיכה מבחוץ, זה לא פשוט, ואנחנו מתמודדים גם עם אתגרי הקורונה". אני שואלת את קובנר מה מאפיין את האמנים הצעירים של היום, לאור היצירות שלהם שפגש בגלריה. "הציור מאוד דומיננטי ביחס למדיומים כמו וידאו־ארט ומיצבים, והפתיע אותי לגלות שהרבה אמנים נמשכים לציור פיגורטיבי וריאליסטי", הוא משיב. "מבחינת נושאים, אני מזהה לא מעט ציורים אקספרסיביים ובאופן מוזר גם מאוד אגרסיביים, שמציגים עולם רע. יש אלימות ועיסוק בעולמות אפלים ולא נעימים. הציירים הצעירים כמעט ולא מציירים את החברים שלהם או את העולם שלהם. ואני שואל, מה עם הדברים שהכי קרובים אליך? האישה שלך, הילדים שלך, השכונה שלך, הכלב שלך – את זה כמעט לא רואים". אף שרבים מהציורים איכותיים על פי אמות מידה אמנותיות, ליבו של קובנר נחמץ מהידיעה שאין להם סיכוי לפרוץ ולזכות להכרה. "אם אתה לא בעולם המסחרי, והציורים הם לא חומרי גלם שהתרבות מעוניינת בה, אז זה עולם קשה ואכזרי. מצד שני, אם בעבר שוק האמנות היה הרבה יותר קטן, והיו כמה קובעי טעם מובהקים – היום אין יותר קובעי טעם ויש מקום להכול. בגלריה שלנו אין טעם, יש שפה, ואני חושב שמעט מאוד מוזיאונים בארץ יכולים לומר את זה על עצמם. הרבה מהם קוראים לעצמם מוזיאון כדי לקבל תקציב, אבל הם מתנהגים כמו גלריה גדולה. הם רק קיר תצוגה גדול של אמנים חיים. אין להם תפיסה מוזיאלית, אין להם אוספים, והם לא עסוקים בשימור התרבות". ההיסטוריה של האמנות מלאה בהתארגנויות של אמנים שחברו זה לזה, פיתחו אסכולות ויצרו קליקות. קובנר מתבונן מבחוץ על עולם האמנות המקומי – מאז ומתמיד הוא לא היה שייך לשום קליקה. לא למילייה התל־אביבי, שבקרבו הציג רבות מתערוכותיו, ובטח לא בעיר מגוריו ירושלים, שבה הסצנה האמנותית ממילא פחות שוקקת.

אתה מפסיד משהו בזה שאתה ירושלמי? "אני מפסיד ומרוויח. אני מפסיד מזה שאני לא בפנים ואני לא יודע מה קורה בעולם הזה, אבל אני מרוויח שאני עם עצמי. יש לי דיאלוג יותר פנימי, ואני לא עסוק בלהסתכל מה קורה מסביב. בסופו של דבר אמנות היא דיאלוג פנימי. אמן נולד וחי אל תוך תקופה מסוימת והוא חלק מהתקופה, מה שבזמנים מסוימים היה קשה. אמנים שחיו בתקופת הקוביזם למשל, ולא ציירו בסגנון קוביסטי, זה היה נורא. מחקו אותם. בתקופות מסוימות הייתה אמירה דומיננטית שקבעה 'ככה זה העולם, וככה צריך לעשות'. "כשחזרתי מניו־יורק באמצע שנות השבעים כולם היו עסוקים באמנות קונספטואלית, ואם לא היית שם לא היית קיים. אני לא הייתי חלק מזה, זה לא היה הסגנון שלי. אני מאמין שהאדם הוא יציר עצמו ולא יציר החברה. כל אדם הוא אינדיווידואל שצריך להבין מי הוא ולנהל עם עצמו דיאלוג, ואיתו לחתור למטרה או לאזור שהוא רוצה לחיות בו. אנחנו לא בקומוניזם ובכלל כבר לא בתפיסות ה'איזם' שתובעות מהאדם להתמודד ולשאול האם זה שייך לו או לא. לאינדיווידואל היום יותר קל למצוא את עצמו במציאות של ריבוי אפשרויות, אבל הרעשים מפריעים. קשה להתנהל בתוך הרעש, במיוחד בתרבות המסכים והאינסטגרם. הכול חשוף ומהיר ומיידי".

תרבות המסכים לא עומדת להיעלם, והקושי ליצור קשב ושהות רק יגדל. האם לדעתך יהיו צרכני אמנות בעתיד? או שאולי האמנות תצטרך להשתנות כדי שיהיה לה קהל עתידי? "הדור שלי זה הדור האחרון של צרכני האמנות. הפנסיונרים של קולנוע לב זה אנחנו. אם אנחנו לא באים, פשוט אין קהל לקולנוע האיכותי. בהופעות של הפילהרמונית יש בקהל יותר ויותר פיליפינים, והקהל כולו הוא של בני שמונים פלוס. פעם להקת בת־שבע הייתה מגיעה להופיע בירושלים שלוש פעמים בשנה ואי אפשר היה להשיג כרטיס, היום הם מגיעים פעם אחת בשנה והאולם חצי ריק. הדור שלי צרכן ענק של תרבות איכותית, בכל העולם, אבל מי יחליף אותנו? אין צעירים וגם דור הביניים נעלם. כבר אין מקום לתרבות איכותית. רק אם מעלים מופע פופולרי האולם מתמלא. זאת בעיה בארץ, כי הקהל הישראלי לא צרכן תרבות. פעם היינו בטיול במרוקו, היה לנו מדריך לסהרה, ובאחד הערבים הוא שאל אותי מה אני עושה. אמרתי לו שאני צייר. הוא שאל 'ומה אבא שלך עושה', וכששמע שהוא משורר הוא התלהב, איזה כבוד קיבלתי. לפייטנות ולשירה יש הרבה כבוד בעולם הערבי וגם בעולם היהודי המסורתי, והנה דווקא המשוררים היום הם האנשים הכי דחויים בחברה".

כמו יעקב ויוסף המשפט הראשון בערך הוויקיפדיה של קובנר מציין בהבלטה את היותו בנו של אבא קובנר – משורר וסופר, מנהיג חבורת פרטיזנים ומראשי תנועת "הנקם" שקראה לנקמה בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה. כאמן בעל מוניטין בזכות עצמו, מיכאל קובנר מנהל כצפוי יחסים מורכבים ומשתנים עם הייחוס הזה. "לפני עשרים שנה מישהי ראיינה אותי, והדבר הראשון שאמרתי לה היה 'אני רוצה שלא תציגי אותי בתור הבן של אבא'. הכותרת, כמובן, הדגישה בהבלטה את העובדה הזו. אבל עם הזמן החלטתי לא להילחם עם זה יותר", הוא משתף. לאחר שנים רבות שבהן נמנע מלעסוק בדמותו המיתית של אביו, קובנר הבן חדל מהמאבק הפנימי הזה והוציא לאור ב־2015 את "עולמו של יחזקאל", רומן גרפי שהוא ביוגרפי ופיקטיבי בעת ובעונה אחת. גיבור העלילה, יחזקאל, הוא בן דמותו של אבא קובנר, והספר מקיים דיון בין־דורי בין האב והבן ומעורר דילמות מוסריות עכשוויות. הספר יצא לאור כ־25 שנה לאחר מות אביו. רק אז חש מיכאל כי הוא בשל להתגבר על המחסום הפנימי, וכי צבר די ביטחון עצמי לעסוק בנושא מבלי להתחשב במה שיגידו. בית משפחת קובנר היה רווי אידיאולוגיות גדולות, שצמחו מתוך קרקע היסטורית סוערת. אבא קובנר נולד ברוסיה והיה חניך השומר הצעיר. בראשית 1942, בהיותו בגטו וילנה, חיבר כרוז מכונן שהופץ בגטו, ולימים הוא הקריא אותו בעדותו משפט אייכמן: "אל נלך כצאן לטבח! אמת נכון, אנחנו חלשים וחסרי מגן אבל התשובה היחידה לרוצח היא התגוננות". קובנר הצטרף למחתרת "איגוד הפרטיזנים המאוחד", שלוחמיה הבריחו נשק אל תוך הגטו, יצרו מוקשים ואף פוצצו רכבת גרמנית. אחרי נפילתו של יצחק ויטנברג, מפקד המחתרת הראשון, החליף אותו קובנר בתפקיד. אימו רחל נרצחה בפונאר בעת חיסול הגטו, וקובנר התייסר כל חייו על שלא עלה בידו להצילה. ב־1946 עלה ארצה עם אשתו ויטקה, פרטיזנית נועזת בזכות עצמה. הם התיישבו בקיבוץ עין־החורש, והתגוררו בו עד יומם האחרון. לא קל לגדול בצל דמות כה מפוארת, אך מיכאל קובנר מתאר יחסים טובים וקרובים עם אביו. זיכרונות הילדות שלו צבועים בטיולים יד ביד בשדות העמק ובשעות רבות של ציור ברפת, כשאביו עומד מאחוריו ומוודא שהפרה לא בועטת בצייר הצעיר. "אבא שלי מאוד נתן לי להיות מה שאני", אומר מיכאל. "כשהחלטתי לעזוב את הקיבוץ הוא לא ביקר אותי על ההחלטה הזו. הוא גם מאוד אהב את זה שאני מתעסק בציור, כי הוא עצמו צייר בעבר והייתה בזה מין הגשמה של חלום שלו. הנסיעה ללימודי אמנות בניו־יורק הייתה באמת התרחקות מאבא, מהקיבוץ ובעיקר מהצבא. היה לי חשוב להשתחרר מכל הדבר הזה. אבא לא הלחיץ אותי כמו שהצבא והקיבוץ הלחיצו. "כשאבא עבד על הקמת בית התפוצות הוא נסע לפגישות בניו־יורק ואני התלוויתי אליו כדי לתרגם לו את דברי הצוות האמריקאי. אלה היו הימים הכי טובים שלי איתו. לא היינו בארץ, היינו רחוקים מהבית, מחוץ למקורות של מתחים אידיאולוגיים. כשחזרתי לארץ והתמקמנו בירושלים, אבא עזר לי בהתאקלמות מחדש בארץ. הוא הבין את הקשיים והמורכבויות שלי כאמן והיו לנו יחסים טובים כשחזרתי. היינו מאוד קשורים בשנים הללו, אחרי השיבה ארצה. הייתה לו תפיסה מאוד ליברלית לגביי. אני רואה את היחסים שלנו כמו יעקב ויוסף. יעקב היה איש חלומות, וגם יוסף היה איש חלומות. יוסף הוא לא בן ממשיך, הוא מה שהוא, בדרכו. גם אם יעקב מקבל את זה שהוא משתחווה לבנו, הוא יודע: זה בן צעיר, טוב שיחשוב מחשבות גדולות, אני לא אוריד לו את הראש על זה שהוא שחצן כזה. הוא נותן ליוסף לממש את העצמיות שלו".

מיכאל קובנר, שדה צהוב בקיץ, שמן על בד, 2017


אבא קובנר מוכר כמנהיג, משורר ודמות שמייצגת רעיונות גדולים, אך לבנו מיכאל חשוב להדגיש שהוא היה, בפשטות, אבא טוב. "הוא היה אבא משקיע מאוד, אב בכל מהותו. היה שומר על הציורים שלי ועל השירים שכתבתי, גם אם היו מטופשים. אני רואה הרבה אבות צעירים שהאבהות שלהם היא 'כי ככה צריך'. הם מנהלים חילופי משמרת עם האישה כשחוזרים הביתה, ולא מתייחסים לאבהות כחוויית חיים, עם המשמעויות של הכאן והעכשיו. אבא זכר בכל רגע שהילד שלו לא יישאר בן שש כל החיים. הוא גדל ומשתנה. הייתה לו התלהבות והתרגשות פנימית מהאבהות. גם לי היה את זה, בעקבותיו".

להרגיש בבית באושוויץ לצד האבהות החמה והמאפשרת, מיכאל קובנר גדל בצילה הכבד של השואה ותחת המטען האידיאולוגי של אביו, בעקבות ההיסטוריה האישית והלאומית שחווה. מול המסרים הללו, קובנר הבן אמביוולנטי עד היום. "אבא האמין שהעם היהודי זה הדבר הכי חשוב שיש", הוא אומר. "יותר מארץ ישראל, יותר מהמשפחה, יותר מכל דבר. אני לא חושב ככה, אבל זו הייתה דעתו הנחרצת. גורלו של העם היהודי העסיק אותו מאוד, הוא היה מחובר לזה בכל נימי נפשו והקדיש לכך את כל חייו. ההחלטות שהוא קיבל בגטו, הקמת בית התפוצות, הדאגה לכך שיהיה לקיבוץ תו של יהדות על המצח – זה היה חשוב מאוד עבורו. הוא גם האמין באמירת אמת עד הסוף, תוך מוכנות לשלם מחיר. לא נרתע מלומר לאנשים אחרים שהם לא בוחרים בדרך נכונה. זו עמדה קצת קיצונית אבל יש בה משהו נכון. אם אבא הלך בדרכו של יחזקאל אז המסלול שלי קרוב יותר לזה של עמוס הנביא, שכל מה שהיה לו להגיד זה תתרחק מהרע ותעשה את הטוב". אבא קובנר נפטר ב־1987, בתקופה שבה בנו התחיל "לצאת לאור". "הבעיה שלך כאמן היא למצוא את הדרך שלך, ובזה השקעתי את רוב המאמץ שלי. התחלתי לגלות מה מעניין אותי ומה חשוב לי סביב הזמן שהוא נפטר. כשיצאתי מהגולם והפכתי להיות פרפר הוא כבר לא היה, ולקח לי הרבה זמן לעכל את המוות שלו. התעסקתי עם המורשת שלו ועם כתביו, ולא היה לי זמן להתעסק בשנינו, אני והוא. רק עשרים שנה לאחר מותו התחלתי לעסוק בזה דרך האמנות, כשהעמדתי שתי פרסונות אחת מול השנייה ובדקתי איזה קשר היה ביניהם. בהחלטה לעסוק בדמותו של אבא יצאתי למרחב שהיה חסום בפניי הרבה שנים". בנסיעתם האחרונה לניו־יורק, רגע לפני שאביו עבר ניתוח של כריתת מיתרי הקול, החליט מיכאל לפתוח מול אביו את נושא השואה, שלא דובר ביניהם עד אז. "שאלתי אותו מה הלקח של השואה, והוא ענה לי בשתי מילים: 'אין לקח'. זה היה משפט מדהים. שנים אחר כך, כשהבן שלי היה בן 17 ויצא במשלחת לפולין, הוא אמר לי משפט מדהים לא פחות: 'באושוויץ הרגשתי בבית'. אבא תמיד אמר שכל יהודי צריך להרגיש כאילו הוא יצא מאושוויץ, ואני אמרתי לו 'איך אפשר לחנך בני אדם עם משפט כזה? איך הם יהיו בני אדם?' אני לא מבין את המשפט הזה, כמו שאני לא מבין איך אפשר לאהוב את א־לוהים ביצר הטוב וביצר הרע. אלו דברים שאי אפשר להבין".

עד היום לא ביקרת באושוויץ. "נכון. לא רציתי להיות מוטבע בדבר הזה של השואה, רציתי להתנער מזה כמה שאפשר. גם לא רציתי לדבר על אבא שלי במשך שנים, אבל בשלב מסוים הגעתי להבנה שאסור לי להתחמק מזה. ככה נולדתי, זה הגורל שלי, זה אבא שלי ואני צריך לספר את הסיפור שלו. פעם לא הייתי מוכן לדבר על זה, כי מה זה קשור אלי. עכשיו אני מרגיש שאני צריך להגיע לאושוויץ, לווילנה, לפונאר. בשנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר לא יכול להתחמק מזה".

אביך כתב שפסח הוא אולי היחיד מבין החגים שבו עדה חילונית, כמו זו שבקיבוץ, הופכת לעדת מאמינים. היום יש מי שמערער גם על זה. איזו ירושה אמונית אתה חושב שאתה והדור שלך תשאירו לדורות הבאים? "למרות שיש לי הרבה בעיות איתה, היהדות חשובה לי. חשובה לי השפה העברית, השירה העברית, הארץ הזו. לילדים שלי זה פחות חשוב. הבן שלי טוען שהלאומיות היא כמו הזנב שהיה לבני האדם, שזה כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא מאמין ולא מאמין בזה גם יחד. אי אפשר להתנתק לחלוטין מלאומיות, בטח במקום כמו ירושלים. לפעמים אני חושב שהמדינה הייתה רעיון קצת גדול מדי על העם הזה. עם היהדות היה צריך לעשות מהפך ענק. להיות עם ריבון דורש אחריות ענקית. ברנר אמר פעם, 'זו לא חוכמה להיות מוסריים בגלות. ניתן לכם רובים ונראה מה תעשו איתם'. כפפת הריבונות הפכה לכפפת ברזל. למרות ששני ילדיי היו בחו"ל ושניהם החליטו לחזור ארצה, אני לא יודע אם יש לנו פה עתיד ואיזה מין עתיד מחכה לנו. ברור שמי שלא יחיה בארץ לא תהיה לו שפה, וזה הכי קשה. יותר קשה מלאבד את הארץ. הכי קשה זה לאבד את המקור הרוחני שלך, והשפה נושאת את הדבר הזה. נכון שיהודים חיו בלי עברית, והאורתודוקסיה היהודית תמשיך גם בלי שפה, אבל הלא־אורתודוכסים – לא מובטח להם כלום".

אז האורתודוקסים מקיימים את הצוואה של אבא שלך? "אבא אמר שאנחנו לא יכולים בלעדיהם והם לא יכולים בלעדינו. הוא הבין את החשיבות של מה שהם מקיימים".

23 views0 comments