EIN HAROD MUSEUM EXHIBITION

VIDEOS

PODCASTS

EXHIBITION TOUR

טקסטים מהתערוכה

EXHIBITION TEXTS

מיכאל קובנר, יחזקאל

 

עשרים שנים עברו מאז פטירתו של אביו, אבא קובנר שהיה כמעט בן שבעים במותו, ומיכאל קובנר החליט ליצור דבר-מה שמעולם לא יצר. הוא  החליט ליצור יצירה שמספרת סיפור אישי בתמונות ומלים, אבל כזו שמצייר צייר, ציור ולא קומיקס. הוא לא שיער שהעבודה תעבור גלגול ועוד גלגול בסוגי מדיה - ספר (2014), מחזה (2015), ציור מחזה (2015), סרט (2016), ותערוכה מקיפה במשכן לאמנות עין חרוד (2020) בשיתוף פעולה עם מוזאון לאמנות בוכום שבגרמניה.  

 

העירוב והשילוב בין סוגי מדיה שונים, אכן חריג ביצירתו של קובנר. שהרי הציור הפיגורטיבי שלו מתמקד בדרך כלל בנופים, וזהו ציור של נוכחות (presentation), ולא של ייצוג (representation). אלא שדווקא במעברים שבין סוגי מדיה מתקיים סוג אחר של נוכח - הנוכח-נעדר. הוא מבליח באזורי סף שבין תאטרון לציור ולצילום, בין עולמות החוץ והפנים, בין מציאות לפיקציה. 

 

למשל, מיכאל קובנר עשה שימוש ב"סטורי בורד", שלקוח כידוע מעולם הקולנוע. יצירת ה"סטורי בורד"  סייעה לו לתעל את הכאוס של תחילת המסע האישי למהלך של סיפור. הוא יצר את הסקיצות ל"סטורי בורד" באמצעות סצנות מבוימות עם "שחקנים" חיים בסטודיו, סצנה אחר סצנה. אופי הפעולה מזכיר צורת אמנות שקושרת בין תאטרון לציור. זו "התמונה החיה" tableau  vivant שהיא כמו תמונת זיכרון שקפאה. אבל המושג הצרפתי "טבלו" הוא גם "בנייה" וגם "תמונה". מופנמת בו חשיבת עומק על ציור כפעולה אינטלקטואלית ורגשית גם יחד, פעולת הבניה בציור של יחסי מידות בחלל. פעולה זו שונה בעיקרון מצורת ה"קומיקס." וכך, הזיכרון התמונתי מתקיים ב"סטורי בורד" של קובנר גם כאשר הסקיצות עובדו בפוטושופ. הנוכח הנעדר מתקיים בנגזרת של נגזרת, ובעצם בשום מקום הוא לא ממש בן בית.

 

ויש עוד חומרים וסוגי מדיה ב-"יחזקאל": הדפסי לינולאום, תמונות וטקסטים מהארכיון, זיכרון של צילום וקולנוע וגם עבודה בלגו. הסב מסביר לנכד את הדילמות המרכזיות בחייו באמצעות בניה משותפת של הגטו בקוביות לגו ואת השתלשלות סיפורו. אזור הסף במשחק שבין מציאות ודמיון מאפשר את  החיץ הסמוי שלא מנכיח את הדבר עצמו ואת התהום הפעורה. אבל בעיקרו של דבר, הדיאלוג ביצירתו של קובנר הוא בין הבן  לדמות האב והוא גם דיאלוג בין אמנים, הבן הצייר והאב המשורר.  הדיאלוג  הבין-דורי המורכב עולה בין השאר בכפילי הזהות. כי דיוקן יחזקאל הוא שילוב של דיוקן אבי האמן בצירוף דיוקן האמן עצמו, ודיוקן עמוס (בנו של יחזקאל) הוא שילוב בין דיוקן בן האמן לדיוקן האמן.  הזהויות הכפולות משייטות בין עולמות ההיסטורי להזוי,  גולשות לעולם הנפש, לפנטסמגוריה שמאתגרת נרטיב קולקטיבי.

 

בתערוכה "יחזקאל" נרקם מסעו האישי של האמן לסוג של מחזה ביוגראפי-פיקטיבי. נדמה שבעבודה על "יחזקאל" שיקע האמן עיבוד מאוחר של אבל  באמצעות דילמות שעמן התמודד האב בעיקר בתקופת השואה: המפקד שהסגיר עצמו לידי הגרמנים בהסכמת חבריו;  הצטרפות לפרטיזנים בלחימה  עם כישלון המרד וכוונת הגרמנים לחסל את הגטו. אף שרבים מהורי הלוחמים ביקשו להצטרף, כולל אמו, החלטתו כמפקד היתה להתמקד בחילוץ לוחמים עם נשק.  לאמו אשיב כי אין בידו פתרון עבורה, והמשא הכבד העיק עליו כל חייו. 

 

דילמה נוספת הרחיבה את מסגרת הזמן להווה: הבן המטיח באב את סיפור ההתעללות בפלסטיני. הבן מדבר על נטישת הארץ, דיבור המצית את התפרצותו של האב. ומכאן, שהעבר אינו זיכרון שקפא בתמונת הנצחה. הווה נמזג בעבר בפעולת הזיכרון הפוליטי שמתרוצצות בקרבה תמונות מתנגשות בין ה"שם" לטראומות של זמן עכשיו. 

מיכאל קובנר, חצר הקיבוץ

 

הראשון בקיבוצים שבהם עבד קובנר היה קיבוץ נחשון. משם עבר מקיבוץ לקיבוץ, שמונה קיבוצים בתקופה של חמש שנים. מרחב נופי פנימי מסוג זה של חצר קיבוץ, צייר מיכאל קובנר לראשונה בסדרת ציורי הקיבוץ. שהרי כידוע, לבו נטה לנופים הפתוחים והרחבים, לנופי טבע. הוא צייר גם נופים עירוניים, כגון סדרת ציורי ניו יורק שיצר סמוך לתחילת הסדרה בנושא הקיבוץ, אבל נדמה שנופים עירוניים אלה שצייר בניו יורק, כמו נשקפים מבעד לזגוגית חלון  בית דירות או רכב. הם נצפים ולא נחווים דרך הגוף, כמו אלה שיצר בחצר הקיבוץ – ציור רווי שמעביר את גובה התנשאות צמרת העץ כלפי מעלה ויחסי מידות משתנים בתנועה, או עומק צל על קרקע וריצוד האור במרחב. 

 

בציור מחצרה של כפר רופין,. דמות סבתא יושבת על ספסל דוממת כמו פסל מצרי ולימינה ילד זעיר עם תלת אופן אדום, ונדמה שחוט סמוי קושר ביניהם. דמויות כאלה צוירו על-ידי מיכאל קובנר בעבודתו המורכבת שבמרכזה עמדה ההתדיינות עם דמותו של אביו (שכונה יחזקאל) ודילמות בחייו שנקשרו בעיקר לתקופת השואה. למעשה, הוא החל ביצירת סדרת עבודות חצר הקיבוץ לקראת סיומו של פרק משמעותי בעבודת "יחזקאל" ושתי הסדרות מוצגות במשכן לאמנות עין חרוד כשני חלקים של תערוכה אחת.

 

מאליה עולה שאלת הקשר בין העולם של יחזקאל והשואה לעולם חצר הקיבוץ. מיכאל קובנר ציין ש"השואה לא נכנסה אף פעם לציורי, והאמת היא שאני מרחיק אותה גם מעולמי הלא ציורי". כשאמר לו אביו, שמקור שירתו הוא בצער, השיב הבן שהוא מתפלל לכך שמקור יצירתו ינבע מהשמחה. לתפיסתו של מיכאל קובנר, שפת הציור יונקת מהנושם, היפה והחי, ומקומה "להלל את החיים", אולי בדומה למוסיקה. 

 

אלא שהלב שנטה למרחב השדות הוא שבחר בשירו של אבא קובנר, "שדה שלא תם" כמוטו לתערוכת חצר הקיבוץ. המשורר מבקש להקיף את נוף קיבוץ עין החורש ושדותיו עם רדת הערב, לראות אם "נפרץ" אופק חדש. אלא שבצריף, מדי ערב בערבו -"בצינורות כבושים" עולים רחשים עמומים מקולות יער 

ואז

בדיוק אז זה קורה:

אגסי אבוקדו כהים ואצטרובלי

אורנים לא-מכאן

משלבים אצבעות

חובטים על עיני מוחים מעיני

משהו כמו

הר מגושם. כפולי אפיק

הויליה ונחל אלכסנדר מתערבבים

ערבים זה בזה –

עד כלות המילים

 

"אני חושש יותר מדי עולם בתוכי", נסגר השיר שבו לשון עבר ולשון הווה משלבות אצבעות,  ובאחת נחצים זמנים, מתערבבים מקומות, ונלכדים כפילי זהויות, בתיאור שבעושר דימוייו כמוהו כציור.

 

המורים הראשונים לציור של קובנר היו יוחנן סימון ומשה פרופס, שהציעו בעבודתם סוג אוטופיה של חצר קיבוץ שחבקה הלימה והרמוניה מופלאה בין עולמות היחיד, הקהילה והטבע. הציור של מיכאל קובנר נשמר מהאידיליה של מוריו - ציור שמקורו בדימוי שכבר היה שם לפני הציור. הוא נשמר גם מיצירה מסוג זו של אביו, שמקורה בשבר, ובוחר להאמין בציור שנובע ממקור חיים. 

מיכאל קובנר לא עבר את  תהליך האבלות על אביו במשמעות העמוקה של השבעה, שהופרה בשל "דברים שיצאו אז" כנגד אבא קובנר ולא אפשרו לעבד את תהליך החלחול הפנימי לנפש. 

העבודה על יחזקאל, והעבודה בחצר הקיבוץ, יצרו תהליך משולב של סגירת מעגל, אבלות מאוחרת. 

 

נדמה שעבודות צבע השמן של חצר הקיבוץ, מקרינות לא אחת כובד, איום וחסימה. הם צוירו בעיקר בסטודיו, על בסיס רישומים בשטח ותנועה חוזרת בין הסטודיו לנוף, כמו פנו מנקודת המוצא שמקורה ברישום מתאר מציאות, לנתיבים משל עצמם, נתיבים תת-קרקעיים שהצייר לא מכיר בהם. רבים מהציורים בנויים בחלקים, נדמים לפאזל שמתוך עיקרון אינו ניתן להשלמה. גם אין כאן משיכת מכחול רחבה, וירטואוזית, שנחשבה פעם לשיא המחווה הציורית בציור. ציור החלקים עוסק בחיבורים ונתקים, בשברים הסטה ופרימה, אבל גם בשחרור. 

 

בכל קיבוץ יצר קובנר סדרת ציורים ייחודית, כי אין קיבוץ דומה למשנהו וכל אחד מהם פתח בדרכו שער נוסף בתהליך. לכל אחד מהם מובלעת משלו וגם רגעים ייחודיים של פיוט וחירות. כמו סדרת ציורים מופלאה שיצר קובנר בקיבוץ רוחמה בגווני חום וכחול.

סדרת השיא בקיבוץ כפר רופין - כמו שחררה איזה "הר מגושם" כבשירו של אבא קובנר. לאחריה, משהו נפתח. ביטוי לכך בעבודתו בקיבוצו עין החורש, ביצירות מאוד שונות זו מזו, בפתיחות חדשה קורנת אור ובציור מקומי שיש בו מסוג מחווה לבית התרבות הישן בקיבוץ. הסדרה האחרונה, בקיבוץ דביר, נפתחת שוב  לשדות ולאופק. תחושת החירות ניכרת בציורי השדות החומים והצהובים. ב"ציורי החלקים"  שבהם ניכר הוויתור על שליטה  בתחושת שחרור עמוקה, חזקה ומרתקת וגם מגלה. 

ARTICLES

CURRENT

mishkan taarucha.jpg
_DSC4304-LT.jpg

MUSEUM VISIT

DSC_7730-Pano-LT.jpg

EZEKIEL'S

WORLD

Graphic Novel

germany-arts-museum-exhibition-culture-m

BUCHUM EXHIBITION

© 2013 by MICHAEL KOVNER

20200728_104050_s