אל אל יחזקאל
"יחזקאל", עיבוד בימתי לרומן בתמונות של הצייר מיכאל קובנר, הוא מחזה אמיץ ונועז, שלא מהסס להיישיר מבט בנגע הכיבוש, ולהיזכר בשואה
דנה שוכמכר מעריב המגזין 17 למאי 2015
מעט מאד הצגות בתאטרון הישראלי פוגעות – או לפחות מנסות לפגוע – בבטן הרכה. נראה שהתאטרון מעדיף לזחול בדרכים עוקפות. כמו למשל בכל הקשור לכיבוש המתמשך, שזכה בעיקר למכבסת מילים חגיגיות. על חשבון הציבור שבוכה כל הדרך לשלום המיוחל. בינתיים עד שיגיע השלום, יש בתאטרון מי שמגלה אומץ וחישות, ומציג מול הקהל את המציאות המורכבת של החיים בישראל – זיכרונות השואה, לצד דור שני לשואה, המנהל קרב מול אכזריות הכיבוש, המתגלה לו בשירות המילואים, ואל כן בוחר לבנות את ביתו אי שם בחו"ל.
זהו סיפורו של יחזקאל, ניצול שואה, שבנו, עמוס, מחליט לעזוב את הארץ ולבנות לו חיים חדשים., עד שכלתו מנסה לאחות את הקרע בין האב לבנו ולחזור לארץ.
המחזה " יחזקאל" הוא עיבוד לרומן בתמונות של מיכאל קובנר, המבוסס על דמות אביו, המשורר אבא קובנר, אחד ממורדי גטו וילנה. מלאכת העיבוד היא מלאכת מחשבת נפלאה שהופקדה בידי רוני ניניו, שהוביל את השחקנים של החאן לשיא תאטראלי.
את אבא קובנר מגלם אריה צרנר, שחקן וירטואוזי, שמביא לקהל דמות של אוטמן מיוסר, חוזר ללוחם ההוא, אך משאיר את הצופים עם דמות האומן. במהלך ההצגה מתחבר לדמות בצורה טוטאלית וגומר את ההצגה בדמעות.
לצדו של צרנר, דודו בן זאב כבנו עמוס, הנקרע בין העבר לעתיד, ודניאל גל ויעל טוקר בתפקיד הנשים במשפחה הקשה הזאת. יש שחקן מצוין , כלומר מצויר , ב"יחזקאל": ציוריו המופלאים של מיכאל קובנר, בנו של אבא קובנר, המכבים בהצגה ומעבירים בצורה נפלאה את המסר בהצגה.
לסיכום, על רקע בליל הצגות שמפזזות בין הטיפות, תאטרון החאן ניצב זקוף, ומוכיח שמדובר בתיאטרון שמתחזק אנסמבל ניפלא ויוצרים אמיצים, הניצבים כחומה בצורה אל מול הקרנפים המשתלטים על כל חלקה טובה.
