"אליס" ו"יחזקאל" הן שתי הצגות שונות מאוד, המוצגות בתיאטרונים החורגים מהתלם. המשותף להן הוא שאי אפשר להתייחס אליהן מבלי לתאר אותן לפרטיהן

מיכאל הנדלזלץ, הארץ, 27 למאי 2015

 

 

באמנויות הבמה – מוזיקה לסוגיה, מחול, תאטרון, אופרה – יש איכות שעשויה לבלבל את היוצרים, הצופים והמבקרים, בשל הקו הדק המבדיל (למי שמסוגל להכריע היכן הוא עובר) בין "יצירה" ל"ביצוע". האם הצגה היא רק ביצוע (מה שממילא כולל פרשנות אבל כפוף לטקסט של מחזה, יצירה ספרותית שהיא נקודת מוצא והתייחסות), או שמא היא יצירה לכשעצמה, שבה נקודת המוצא המילולית היא רק חומר ביד היוצר/ת?

במחול זה מורכב במיוחד, כפי שהיטיב לשאול ויליאם באטלר ייטס "איך נוכל להבחין בין המחול למחולל". באופרה עדיין שלטת המוסכמה שהבמאי מוגבל ביכולתו לערוך את החומר המוזיקלי או התזמור, והנאמנות המדויקת לתוים הנכונים בסדר הנכון היא עדיין קנה מידה מחייב. ואילו באמנות התיאטרון הולך במרוצת השנים ונשחק מעמדו הבכיר והמחייב של הטקסט המילולי ואפילו ה"סיפור" על עלילתו ודמויותיו, כמקור מחייב להערכה. יותר ויותר אני צופה ביצירות במה שאין לי ברירה אלא להתייחס אליהן כאל "אלתור על נושא" (ובסך הכל זה נראה לי היחס הנכון לכל יצירת במה), ולראותן כיצירה הראויה לתיאור והערכה כמנסחת את קני המידה של עצמה במשך התרחשותה לעיני הצופים.

כאן אני חש חובה להזכיר לעצמי שכל אמן במה, גם זה שמקובל לראותו כמבצע (רקדנית, נגן, שחקנים וגם במאי תיאטרון למיניהם) רואה עצמו כיוצר ומבחינתו הוא צודק. ביצועיו הם יצירותיו. ואכן, לא פעם הביצוע – המימוש בצליל של תווים, או בגוף ורגש של דמות – הם ברמה של יצירה בזכות עצמה. אבל לא פעם גם ביצוע ש"בסך הכל" משרת יצירה אחרת הוא חיוני וראוי להערכה. אלא שלא תמיד המבצע זוכה לכבוד הרצוי לו (גם אם לא בהכרח הראוי) כיוצר. ולעתים קרובות מדי המבקר (כלומר אני) מתרכז ביצירה, ומזניח בהתייחסותו את האגו היצירתי של המבצע.

 

בתחום התיאטרון אחד הקווים המבדילים בין "ביצוע" ו"יצירה" הוא משקלו של האלמנט החזותי בחוויה. המשפט האחרון עשוי להיקרא כבנאלי להחריד, שהרי מה שמאפיין את אמנות התיאטרון, מלבד היותה מבוצעת על ידי אנשים חיים בפני צופים חיים בזמן אמיתי, הוא היותו "חזותי". כשהוקם בירושלים בית הספר לתיאטרון חזותי אני התעקשתי לשאול בהיתממות "בוקית" אם יש תיאטרון שאינו חזותי.

כאן אני שמח להודות קבל עם ועדה שיש "תיאטרון חזותי" ומבחינתי זהו תיאטרון שבו האלמנט הוויזואלי־עיצובי מרכז את תשומת הלב של הצופים למרכיביו ואמירותיו, באותה מידה שבה השירה ממקדת את תשומת לבו של הקורא לחומרים ממנה היא עשויה, כלומר השפה. וכאן שוב צריך לסייג: בכל הצגה יש אלמנטים עיצוביים (תפאורה, תלבושות, תאורה, ולאחרונה גם הקרנות למיניהן), והם לעולם עשויים על ידי אנשי אמנות ומקצוע העושים את מיטבם, ומבחינתם לא זוכים (ממני) לכבוד הראוי להם, ועל כך אני מתנצל. מה שמעסיק אותי כאן הוא הצגות שעיצובן הוא חלק מהותי באיכותן היצירתית כתיאטרון.

ואני נדרש לנושא הזה גם מפני שיצירות כאלה הן מיעוט בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי (יש לכך המון סיבות, לא כולן אמנותיות, אבל זה נושא לדיון נפרד) וגם מפני שלאחרונה ראיתי שתיים כאלה במשך שבוע אחד: "אליס" על פי לואיס קרול, מאת רועי חן (מחזה) ויחזקאל לזרוב (בימוי ועיצוב) בתיאטרון גשר, ו"יחזקאל", הצגה על פי רומן בתמונות של מיכאל קובנר, בעיבוד לבמה ובימוי של רוני ניניו בתיאטרון החאן הירושלמי.

אלה שתי הצגות שונות מאוד, המוצגות בשני תיאטרונים שיותר מאחרים חורגים מהתלם של התיאטרון המיינסטרימי (כלומר הריאליסטי־ייצוגי, בין אם הוא קלאסי, מודרני או ישראלי). המשותף ביניהן בעיני הוא שאי אפשר להתייחס אליהן מבלי לתאר אותן לפרטיהן, ובעצם התיאור – במידה שהמתאר מצליח (וזאת המשימה שלי) – הוא היא העדות לאיכותן, בכך שהן תובעות תיאור כזה. שיש מה לומר ויש רצון לדבר ולספר לאחרים על מה שרואים על הבמה, כדי לגרום להם להתעניין ולרצות גם.

ראשית, "אליס": זוהי אדמה תרבותית חרושה היטב ומוכרת לצופים עוד לפני שנכנסו לאולם. ספריו של לואיס קרול על הילדה אליס בארץ הפלאות וארץ המראה מוכרות לא רק בדמויותיהן, חכמתן האי־(ה)גיונית, אלא גם בצורתן, בין אם באיוריו של ג'ון טניאל או בסרטים של וולט דיסני. המחזה של רועי חן לוקח את החומרים מהספרים שלהם מכנה משותף תרבותי רחב, ומעניק להם פירוש פסיכואנליטי קוהרנטי ומשכנע, הכולל גם את יחסיו של קרול האמיתי לאליס לידל האמיתית (פדופיליה מודחקת על סף גלויה, צילומים ארוטיים של ילדות) ומנסח אמירה על התפתחותה של נשיות מילדה לנערה לאשה. מדהים עד כמה, למשמע ומראה הטקסט המילולי הוויזואלי של חן ולזרוב הדברים מסתברים, וכל הדימויים מתפרשים ומשכנעים, עד כי אתה בועט בעצמך "איך לא ראיתי את זה כך קודם".

אבל מה שמרתק במיוחד בהצגה הוא שעיקר האמירה היא ויזואלית: הצופה הנכנס לאולם גשר ביפו מוצא עצמו בתוך מתחם מלבני של קירות לבנים, המקיף את הבמה ואת המושבים. ממקומו של הצופה באולם הוא יוצר (תמיד) משטח דמיוני בינו לבין הנעשה על הבמה המוגבהת: הוא והמתרחש על הבמה נמצאים לכאורה על מישור אחד, והם מופרדים על ידי אותו "קיר רביעי" שקוף. קירות המתחם המלבני, העולים מן הבמה ומקיפים את האולם כולל היציע יוצרים עיוות פרפסקטיבה, כאילו מדובר בשני מישורי התרחשות מקבילי עם קו חיתוך אחד.

 

 

עיוות הפרספקטיבה הזה מועצם בכך שקבוצת דמויות – הוריה של אליס במסיבת תה מתמדת שמהדהדת לכובען המשוגע – נעה על הבמה כאילו היא נוטה לצד אחד ביחס לאליס הזקופה; ובכך שקרול־הפרש הלבן (דורון תבורי) משכנע את אליס הילדה (בר שדה) שהיא הפוכה, והופך אותה וחושף את תחתוני הילדה הבתוליים; או שפתאום מאחורי המלבן עולה דמות ענק של בובת אליס המביטה אל תוך המלבן, כדי להמחיש כיצד אליס גדלה וקטנה בשרירותיות, כמו אליס המתבגרת (נטע שפיגלמן) המתנודדת בין בגרות וילדות בלי יכולת להיעגן כאן או כאן, כשקרול מבקש ממנה לא לגדול (איזו בקשה אכזרית במסווה של נחמדות: לבקש את הבלתי אפשרי זה לאמלל) ומוציא אותה מדעתה. וכך עד לחיי אליס האשה (אפרת בן צור, שכתבה גם את המוזיקה שהיא בהחלט חלק בלתי נפרד מהחוויה), נשואה להמפטי דמפטי שירד מהקיר, אבל כלא אותה בתוכו, ופתאום התינוק החזירי הוא שלה, והאישה שלא ידעה להישאר ילדה נאלצת להיות אמא.

 

"יחזקאל" הוא סיפור ויזואלי־תוכני אחר, אבל מרתק לא פחות: זהו סיפור על אבא קובנר, הפרטיזן המשורר, עם כל תסביכי השורד בין שואה לתקומה, כפי שעוצב ויזואלית על ידי בנו האמיתי של קובנר, הצייר מיכאל קובנר, ברומן תמונות על דמות בדיונית, יחזקאל, שמייצגת את סיפורו של קובנר, ויחסיו עם משפחתו, כולל בנו שירד מהארץ במחאה על כך שאנחנו, בישראל, נעשים דומים לצוררינו (מה שיחזקאל־קובנר דוחה, כמובן, בשאט נפש; הצופה יכול – אולי נדרש – להכריע בעצמו). כל זה מובא לבמה במחזה על אותו יחזקאל (אריה צ'רנר בעל הנוכחות החמה־גמלונית) ושלל הדמויות בסיפורו המדומיין אמיתי, שאותו כולנו חיים, כשהתמונות של קובנר, המייצגות ויזואלית את המציאות המוכרת־מורכבת כל כך (עבודת הווידיאו המצוינת היא של יואב כהן ואדם לבינסון), מוקרנות על הבמה. ופתאום צ'רנר על הבמה, המשחק את יחזקאל המייצג את קובנר מהדהד את התמונה שצייר מיכאל קובנר האמיתי של הדמות המדומיינת שלו, יחזקאל, המהדהדת את הדמות האמיתית של אבא קובנר.

 

זה אולי מה שמשותף וייחודי לשתי הצגות אלה, ולתיאטרון החזותי שבמיטבו הוא אכן יצירה לכשעצמה, שאיננה "ביצוע", אלא הדבר עצמו. כדי להעריך אותה אי אפשר בעצם לספר עליה. צריך לראות ולחוות אותה, כי החוויה היא בעיקר בעיניים, ודרכן בכל שאר החושים.

 

 

אין שום קשר בין "אליס" ל"יחזקאל", מלבד העובדה שראיתי את שתיהן בסמיכות זמנים. כל אחת היא עולם מלא ועולה על גדותיו של כישרון, ואמירה, ויצירתיות שהיא של יחידים וקבוצות. ואף על פי כן שתיהן – כל אחת בדרכה – מוכיחות שתיאטרון הוא עולם בלתי נדלה שתמיד מתחדש, דווקא כשהקולנוע והטלוויזיה מזנבים כביכול בכוח המשיכה הוויזואלי שלו.

כמו שאומר המנחה ב"קברט" כשהוא מכריז שכל נערות הקיט־קט קלאב בתולות: "אתם לא מאמינים לי? תבדקו בעצמכם".