תיאטרון ה'חאן' מציג: 'יחזקאל' על פי רומן בתמונות מאת מיכאל קובנר. עיבוד לבמה ובימוי: רוני ניניו. מוסיקה: אבי בנימין. תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר.

 

בן עמי פיינגולד  | 25.4.2015  | www.bikoretbenami.jimdo.com

 

תיאטרון החאן' בירושלים מעלה בכורה מקורית חדשה. מדובר ב'יחזקאל', מאת מיכאל קובנר, מה שמכונה 'רומן גרפי', שיש בו שילוב מיוחד של ציורים ומלים, שעובד לבמה וביים על ידי רוני ניניו. גיבור המחזה, יחזקאל, אמור לייצג כמה מהתכונות והאירועים הקשורים באבא קובנר, אביו של מיכאל. העלילה מתרחשת בירושלים (1991). במוקד – המשפחה. יחזקאל הוא איש לא צעיר, כותב שירים ונזקק לטיפול רפואי. בנו עמוס  ירד מהארץ וחי בארצות הברית עם אשתו איבון ובנו נוני. יחזקאל. נושא עמו זיכרונות מתקופת השואה בגטו וילנה.  כן מזכירים את מלחמת המפרץ המתרחשת ברקע. אמנם על הבמה מסתמן קשר ברור בין יחזקאל לבין אבא קובנר וישראל עכשיו, אבל אין מדובר משום בחינה במחזה היסטורי או  תיעודי, אלא במחזה על בני אדם, כחוויה קיומית, אישית  ומשפחתית, כה אופיינית לחברה הישראלית, שיש בה אותו שילוב טראומטי בין חיי יום יום שגרתיים לטוב ולרע, לבין מלחמות ושואה וכול השאר. המחזה מסתיים סיום פתוח – עם מבט לעתיד ... יהיה טוב...

המחזה כתוב כרצף של סצנות ואפיזודות קצרות, כשברקע מוקרנים  בין תמונה לתמונה ציורים של מיכאל קובנר הקשורים במה שנאמר ומתרחש על הבמה. בין תמונה לתמונה, גם שרים או קוראים שיר של אבא קובנר. במלים אחרות, במקרה זה אין מדובר במחזה הכתוב על פי מוסכמות ז'אנריות  או אסתטיות, אלא בשפת תיאטרון מקורית, כיצירה שיש בה שילוב של אמנויות: משחק, ציור, מוסיקה וספרות כמשהו אמין ואותנטי, מבחינת המינון והעיתוי,  כשלכול אחת מהדמויות, למרות שאין מדובר במחזה  'פסיכולוגי', יש אופי ונוכחות אישית משלו. הבמאי-המעבד רוני ניניו ביים את המחזה כמו מנצח היודע לקרוא את הפרטיטורה כמו שצריך. המחזה כפי שבוים אינו משדר לקהל 'מסר' אלא חומר למחשבה הודות לאיזון הנכון מבחינת  הקצב והאווירה בין המרכיבים השונים של החומר המומחז והמוצג והאפיון של  הטיפוסים השונים, כמחזה על בני אדם, בשביל בני אדם, כשהרקע החברתי וההיסטורי אמנם נוכח בתודעה של הנפשות הפועלות, ובדיעבד גם ברגישות של הקהל הנוכח באולם, אבל לא כמסר אלא כרקע.  צל"ש נוסף מגיע גם למיכאל קובנר כצייר, למוסיקה של אבי בנימין ולאמנות הווידאו  המתוחכמת של יואב כהן. הצגה כגון זו אין רואים אצלנו כול יום, ואם רואים, סביר שהדבר יתרחש ב'חאן' הירושלמי. יש במחזה ובהצגה גם אתגר לבמאים ולמחזאים איך לנסות ולהתמודד עם המשימה  המעניינת – שילוב של תיאטרון. שירה וציור; ויש לכך, אגב, לא מעט חומרים רלוונטיים נוספים אצלנו, כחומר לתיאטרון מהיבט נוסף, שונה, כגון ציורים של נחום גוטמן, יוסל ברגנר ועוד ועוד.

אשר למשחק - אריה צ'רנר כיחזקאל עיצב דמות שיש בה הכול: נוכחות, רגישות, סגנון דיבור ההולם את המצבים השונים שהוא חווה, עם אמינות ורגישות. מעין 'פיצול אישיות' כאדם שיש לו - ולמעשה אין לו - משפחה, וכמי שחי בשני מקומות – כאן ושם. וילנה וירושלים. גם כול השאר שיחקו את התפקידים השונים כמו שצריך מבחינת האופי, הרקע והסגנון המיוחדים של המחזה וההצגה: דודו בן-זאב בתפקיד עמוס, בנו של יחזקאל וכן תפקיד נוסף ('איש זר'). יעל טוקר בתפקיד איבון אשתו של עמוס, כבת, כאם וכאשת איש ועוד תפקיד נוסף (צ'לה). וכן גם דניאלה גל (המצויינת!) בתפקיד נעמה המטפלת  ביחזקאל, בחריצות ובמסירות; ואחרון חביב, פיליפ דולב בתפקיד הבן-הנכד נוני. בקיצור – הישג חשוב לתיאטרון וגם ליוצרים ולמבצעים – וגם אתגר לקהל לראות ולפגוש תיאטרון, מקורי שונה  ומעניין.