​​מיכאל קובנר מצייר את פני השטח, אבל לב ציורי הנוף שלו, המוצגים בבית האמנים בירושלים, הוא במסתורין של המקום
‫

 מאת: סמדר שפי (הארץ)‬ 13 באפריל 2010 

‫

עם עבודות צבעוניות גדולות והקבץ רישומים ותחריטים מצוין, תערוכתו של מיכאל קובנר היא מפתח או גשר למחוז פנימי, שבו החוץ הוא זיכרון נוכח. התערוכה, המוצגת בכל הקומה העליונה בבית האמנים בירושלים (בפעם הראשונה שהחלל כולו מוקדש לתערוכת יחיד), אינה רטרוספקטיבה אלא היא מתמקדת בעיקר בשתי תקופות ביצירה של קובנר - המוקדמת (סוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80, ובמיוחד בולטים כמה ציורי נוף מ-1979) וכן עבודות שנעשו בארבע השנים האחרונות.
 

כל העבודות הן ציורי נוף, שנעשו על סמך התבוננות ישירה וממושכת בטבע ובנוף אורבני. המהלך שהתערוכה מציעה מציור לרישום ולתחריט, תוך התחככות של שלושת סוגי המדיה, מאפשר להתוודע להברות ההיגד הצורני שגיבש קובנר. הקו השחור של הרישום מגודר בתוך עצמו ואילו קו התחריט מתפשט מעבר לעצמו, ובציורים - הצבע הדחוס של העבודות המוקדמות התחלף בצבעוניות כמעט שקופה, שמשוקעת בה התייחסות שונה לאור.
 

אוצר התערוכה, אילן ויזגן, מציין את קובנר כאחד "מן היחידים בבני דורו שאינם מפנים את גבם אל הנוף הישראלי; הנגב, עמק הירדן, עמק יזרעאל, התבור קשורים כולם לסיפור התנ"כי כשם שהם אבני יסוד בסיפור הציוני; קובנר מתהלך בהם בגפו, צרור דפיו וצבעיו על שכמו, מנסה להבין את סוד קסמם ובתוך כך את שייכותו/שייכותנו אליהם". מבחינה זו, קובנר הוא אמן מקומי שמוכיח, שוב, עד כמה המקומי הוא אוניברסלי.
 

ויזגן גם מתייחס בקצרה לקשר של קובנר לתולדות האמנות, במיוחד סזאן והאימפרסיוניסטים (הזיכרון האסוציאטיבי של סדרת ציורי הר סן ויקטואר של סזאן מסוף המאה ה-19 עולה על הדעת מול ציורי השנים האחרונות של קובנר). הקשרים נוספים שבולטים הם לציור הרגיונלי האמריקאי וגם לציורי הנוף של פרנצ'סקו קלמנטה האיטלקי, שיצר באמצע שנות ה-90 סדרת ציורי צבע מים על הר מבודד בהודו.

 

נקודת המבט בציורים הגדולים המוקדמים היא כשל צילום אוויר, או מה שמכונה "מבט ממעוף ציפור". במבט הזה יש חביקה של הנוף, הפיכת המבט למעין יריעה רחבה ועוטפת. הם צוירו שנים אחדות אחרי שקובנר, יליד 1948, שב מלימודים בניו יורק ואחרי שהחליט כי המופשט אינה הדרך שבה ימשיך, כפי שנכתב בטקסט התערוכה.
 

"השביל השחור" מ-1979 (168x158 ס"מ) נראה כמעט כציור מופשט עם הקו השחור הרחב שמתפתל-מחלק-פוצע את מערך הצבעים המדורג של טלאים ירוקים-חומים-כחולים, היוצרים נוף. בציור זה, כמו ברבות מהעבודות האחרות, קובנר אינו מתאמץ לחקות מציאות אך אורג את רשמי ההתבוננות לכדי מקום חדש. במקום הזה הצופה מקבל הזדמנות להתבונן בעיניים חדשות במוכר, וכך נוצר מה שאלתרמן כינה "רגע של הולדת" להתבוננות ב"מראה נושן".
 

"מכתש", גם היא מ-1979 (165x156 ס"מ), היא עבודה בהירה, שחבלי הפרדה מהמופשט ניכרים בה. לולא שמה וההקשר שלה, אפשר היה בקלות לפרשה כעבודה שעניינה ערכי צבע וצורה. הריחוק מהנוף מתבטא בנגיעה בו דרך חשיבה פורמליסטית, דרך התעקשות על אוטונומיה מסיפור והיסטוריה, עד שהמבט בנוף מכיל גם צעיפי סיפור ומיתוס, כמו בציור "צל שחור" מ-2007 (150x120 ס"מ, שמן על בד). בפינת הציור, הנראה כספק מפה טופגרפית שהשתבשה, ספק ציור נוף מסורתי שהפרטים כמו נשאבו ממנו, כתב קובנר: "אולי שם, במרחק (בקושי רואים), ממש מול עינינו עוקד אברהם את יצחק".
 

ה"אולי", הספק, מקהים את העוקץ הפוליטי שיש בדימוי של עקידת יצחק, שמשמש עוד מאז מלחמת העצמאות כדימוי לספק המקנן בחברה הישראלית בנוגע לצידוק מחיר הקורבנות והחללים שנופלים במלחמה המתמשכת כאן. הציור, שיש בו תחושה כמעט מפוסלת בצורות שעולות מהבד, כמו היה זה ציור המתנגד לעצמו, מעביר בטקטיליות שלו את התחושה של שבר, סכסוך, נוף שנשמעות בו הלמות תופי הגורל. האם שלושה קווים קטנים בשחור הם אכן דמויות, תוהה הצופה בציור ונשאר ללא מענה ברור.

​

בעבודות המאוחרות נקודת הראות משתנה. בסדרה של ציורי נוף הרים, המבט מופנה אל הרים מוריקים. "דרך ללא מוצא" מ-2006 (140x120 ס"מ) הוא כמו הבטחה שחוסר המימוש שלה כבר צפון בתוכה. השלט הקטן של "אין מוצא" שקובנר מצייר מקנה לציור אירוניה, המנוגדת לטון הציורי השליו, למשיחות הצבע המדוללות, עד שנדמה כי יש זיכרון צבעי מים בעבודה של קובנר בשמן.

 

בשני החללים הקטנים יותר מוצגות עבודות על נייר, רובן רישומים וחלק קטן מהן תחריטים. קובנר מצייר על פי הרישומים שהוא עושה בנוף, כלומר הציור הוא תהליך של זיכוך הרשמים מתוך ריחוק הכרחי הנדרש כדי להישאר עם התמצית, עם רוח המקום.
 

בהכנות לציורים המוצגות אף הן בתערוכה, כמו רישום עיפרון על נייר שקדם ל"מכתש" או תחריט שנעשה במקביל ל"שביל השחור", אפשר לאתר את תהליכי העבודה במערך רגישויות שונות כלפי אותו הנוף הנהפך בסטודיו לזיכרון הנוף, לגלגול של מה שנרשם. ברישום המכתש מופיעה אותה רצועת שמים צרים, שיותר ממה שהיא מונחת למעלה, היא כמו נדחקת מחוץ לדימוי הנוף. אך ברישום התחושה היא של קריסה פנימה של הנוף לתוך עצמו, כמין מכתש שיכול להוביל ללב האדמה, ותחושה זו חזקה הרבה יותר מבציור "מכתש", שבו קובנר כאילו איחה את קרעי האדמה, שיוצרים את מרכז הרישום.
 

בתחריט שנעשה ב-1979 - אין לדעת אם במקביל ל"שביל השחור" או לפניו - מוצג אותו הנוף ואותה נקודת תצפית כשל צילום אוויר. בתחריט הם נהפכים לחייתיים ותזזיתיים, ומאיימים לגלוש מחוץ לדף כאילו בתחריט צוירה המאגמה שמתחת ולא תכסית הקרקע.
התפישה של קובנר את רוח המקום (ה"גניוס לוקי") היא מה שמתגלה בתערוכה הזאת ומה שהופך אותה למצוינת. הוא מצייר גם את פני השטח, גם את הנראה, אבל לב ציור הנוף של קובנר - יהיה זה מדבר, חורשה או נוף ירוק - מצוי היכן שהוא ממשש את/מצביע על המסתורין של המקום; על מה שמבליח מבעד לכל מה שאפשר לתרגם לדיבור על שכבות, סלעים, סוגי קרקע, דרכים וגבהים. אם הנופים של קובנר מביעים געגוע, הוא אינו מופנה לעבר אלא לנגיעה במה שאינו גלוי לעין.
 

מיכאל קובנר - "תצפיות: 30 שנה של התבוננות וציור בנוף";

אוצר אילן ויזגן. בית האמנים בירושלים (שמואל הנגיד 12),

שעות פתיחה: יום ראשון, 16:00-19:00; יום שני, שלישי וחמישי, 10:00-13:00, 16:00-19:00, יום שישי, 10:00-13:00; שבת, 11:00-14:00.

עד 1.5.2010