טרילוגיה של ציורים

מיכאל קובנר/ הים, העמק וההר – טרילוגיית ציורים‬
‫שלושה ספרים בהוצאת המשכן לאומנות ע''ש חיים אתר,‬
‫עין חרוד 2002‬

מאת: אריאל הירשפלד (מוסף הארץ)‬

מי שישן אפילו לילה אחד בעין חרוד לא ישכח את מראה הגלבוע המתנשא עליו מדרום וקובע‬
‫את העולם. העין נמשכת אליו ולא מערבה או מזרחה. המבט בבוקר נתון לתנועת הכוח הזו. הוא‬
‫הראשון. קל וחומר מי שנולד שם – עולמו נפרש מן ההר ואליו. אפילו השמיים מונחים עליו.‬
‫מיכאל קובנר רשם את הגלבוע מעין חרוד. הדף הגדול הזה הוא הגלבוע מעין חרוד. קובנר תפס‬
‫בו משהו שאיננו בגדר נוף או סמל, אלא זיקה ברורה בין אדם למקום, ויותר מכך: בציור הזה‬
‫ההר הופך לחותם. הדף מלא בהר. ברור לך לחלוטין, גם אם נולדת בבאר שבע, שלהר הזה יש‬
‫כוח על האנשים הגרים מולו; שהוא נחתם בהם והופך עוגן של זהות.‬
‫אין צורך בגלבוע דווקא לשם כך. גם מראה של ואדי, שדה וחורשה מעליו, אם נפרשו‬
‫מול חלון ילדותך הם תמונת אתה, או רחוב ותריסים ודודים וכביש. אלא שאיש, כמעט, לא‬
‫חשב כאן, שזיקות המראה והמקום הללו הן יסוד נפשי ותרבותי ראשון במעלה. שהמקום הוא‬
‫של אלה החיים בתוכו. לא רק האומנים והסופרים חשים כך, אלא גם רוב היושבים כאן וחיים‬
‫את חייהם. לא זו בלבד שרובם נוטשים את מקומם שוב ושוב, אלא שהם גם אינם מגיבים לשוד‬
‫ולהרס שמחוללת העיר והמדינה במקום הזה למראות התשתית שלה, בטבע ובעיר.‬
‫קובנר מצייר נופים – את נופי ילדותו בין הפרדסים והרפתות של קיבוץ עין החורש בספר‬
‫''נופי ילדות'' ושתי משפחות-נוף אחרות: ים ונמל ב''דיוקנאות של נמל'' ו''ההר והעמק''‬
‫המוקדש לעמק יזרעאל ולעמק הירדן ממזרח לבית-שאן. ציוריו רחוקים מלהיות נופים בעלמא.‬
‫אלו מגעים בזיקות עזות של אהבה ושייכות בין אדם למקום. לא יופיים של המראות הוא‬
‫העיקר, אלא אופיים, צביונם, אופן הווייתם בזמן; ייחודם. למראה הרפתות והפרות הרובצות‬
‫בציוריו של קובנר אתה חש שהצייר לא רק עבר במקום ו''הנציח'' את מראהו או קלט איזו‬
‫''אימפרסיה'' שלו, אלא הוא היה בו בכל מאודו. הפרות מצויירות לא מתוך מיומנות אקדמית‬
‫אלא מתוך הפנמה איטית של צורתן בתודעה. הציור, בסופו של דבר, הוא פגישה בין מראה‬
‫העיניים לבין הקרנה של חותם הנוף בתודעה. החשוב ב''ריאליזם'' הזה (וזהו בהחלט סוג של‬
‫ריאליזם), הוא שהוא אינו ממוקד רק בתייחדותו של ה''אני'' האומן עם נופיו, אלא הוא מבקש‬
‫לגעת בנופיה של קהילה; לתפוס את מחוות הנוף על האדם במקום כך שאדם החי כאן יזהה את‬
‫לשון הנוף הזה. ההרים, העצים, החולות – כולם עוברים איזו הפשטה המוצאת בהם מעין‬
‫חוקים סמויים, והצבעוניות העזה מטביעה עליהם את חותם הנפש. וזה קורה: הדיונות של‬
‫מכמורת או גבעת-אולגה בציורים הללו, או ברכות המים של חמדיה מול עמק הירדן, עצי‬
‫התפוז, הנבדלים מעצי האשכולית בכל אוירת הצבע האופפת אותם, כנופיית אורנים סחופים,‬

‫1‬

‫חופי הים שכאן – כולם נוכחים לפניך עד שלא תאמר ''יפה'' או ''מעניין'', אלא ''נכון''; נכון‬
‫מאד. זה המקום. זו מהותו. קובנר מביא משהו יקר ונחוץ ביותר. עדות של שייכות, ולמעשה –‬
‫יצירה של שייכות במקום שבו המלה הזאת אינה מובנת כמעט.‬

‫''לאורך עשרות שנים נתמסדה בארצנו ההשקפה שריאליזם משמעו פיגור, בעוד נון-‬
‫ריאליזם משמעו קידמה.'' כתב גדעון עפרת במסה חשובה – ''הטעם המר של הריאליזם‬
‫באומנות הישראלית.'' הסיבות לכך גלויות ונוגעות ללב: הציונות היתה מחווה מודרניסטית. רק‬
‫המודרניזם יכול היה להבקיע את המציאות הנגלית ולהקרין עליה דימויי שיבה אל ימים‬
‫קדומים, אל ימי האבות ו''שיר השירים'', או בכיוון אחר לגמרי – לייצג ''יחיד'' עברי חדש,‬
‫שאין כמותו בנמצא אלא בשירים. המציאות היתה לגביה כה סמלית; הדיבור בפיה היה כה‬
‫נמלץ; העתיד היה כה נוכח וכה סוחף יותר מכל הווה, עד שרק לשונות המודרניזם הרושפות‬
‫יכלו לעמוד במשימת הציור הראוי: האקספרסיוניזם והמופשט ששמר פתח פתוח אל‬
‫הסימבולי. ועוד, וכמעט ההיפך: הציור המקומי היה כה שולי בעולם, כה חלש וחדור בתחושה‬
‫של מיעוט, עד שחלה בו אותה דינמיקה אופיינית למיעוטים – של חיקוי מתרפס, השפעה יתרה,‬
‫מהממת למעשה. בניגוד לספרות העברית החדשה שהקימה לעצמה אגו לאומי חזק ובעל‬
‫תחושה של ייחוד ונבדלות ומסורת, שעצרו ומיתנו וסיננו את ההשפעות מבחוץ – כתרבות‬
‫חזקה, לציור הישראלי לא היתה כל תשתית תקפה. המומים הלכו הציירים בין מונפרנס להר‬
‫המוריה וניסו להחיל את חידושיה של פריס על הבד בחמסין. ומכאיב מכל: הציונות לא רצתה‬
‫לראות באמת את מה שמעבר לחלון. ריאליזם עמוק, אמיתי, היה מגלה יותר מדי על נופה‬
‫וצביונה של הארץ הזאת; על תושביה, על נופיה העויינים רוב הזמן, על כיעורו הפיזי של‬
‫המפעל הציוני.‬
‫התרופפותו של המתח הציוני קשורה בקשר עז בהתגברותה של הראיה, וממנה נגזרת‬
‫שיבתו של הריאליזם. לא ''שיבה'' אל אורחות ציור עתיקות יש כאן, אלא התרתה של העין מצו‬
‫הרעיונות. שחרור החושים; ירידת כוחן של השכליות וההבנה. לא מקרה הוא שהבולטים בציירי‬
‫הנוף הריאליסטיים היום בארץ הם בני ה''התישבות העובדת'' – אלי שמיר מכפר יהושע‬
‫ומיכאל קובנר מעין החורש וכי מי שנגע לפניהם באותו יסוד של שייכות-חותם בין הנוף והאדם‬
‫היה אורי רייזמן מכברי. משום שדווקא שם התרחש גם משהו החזק מכל רעיון ומסורת‬
‫אינטלקטואלית: מראה הנוף היה נוכחות. הוויה. הנוף זה אינו מדיני. הוא של האנשים.‬
‫השייכות שמגלמים ציוריו של קובנר אינה הטפה ואינה בעילה, אבל היא טענה גדולה:‬
‫המקום הוא של מי שרואה אותו. אין זו בעלות של קניין דווקא, אלא של היכרות ואהבה וגם‬
‫דאגה יש בה. היא נמצאת במישור אחר מזה הפוליטי; מישור תרבותי ונפשי, ובו הגבולות‬
‫נזילים ועשירים הרבה יותר. אין זו ילידיות מומצאת או ''מקומיות'' העשויה גם היא נוסחאות‬
‫כפויות. יש כאן ראיה חזקה, אומנות ציור נפלאה ותחושה חריפה של קשר כפול – עם הנופים‬

‫ועם האנשים החיים בהם. לכך שייכים הטקסטים שאסף קובנר בשלושת הכרכים – דברי הגות‬
‫ושירה המביאים פרספקטיבה מרומזת אך רבת כוח לתולדות הדיבור על שלושת המחוזות‬
‫האלה: הנמל של ישראל, השרון והעמק. רק הראיה הופכת אותם למקום של חיים ושל גורל.‬

© 2013 by MICHAEL KOVNER