טרילוגיה של ציורים
מיכאל קובנר/ הים, העמק וההר – טרילוגיית ציורים
שלושה ספרים בהוצאת המשכן לאומנות ע''ש חיים אתר,
עין חרוד 2002
מאת: אריאל הירשפלד (מוסף הארץ)
מי שישן אפילו לילה אחד בעין חרוד לא ישכח את מראה הגלבוע המתנשא עליו מדרום וקובע
את העולם. העין נמשכת אליו ולא מערבה או מזרחה. המבט בבוקר נתון לתנועת הכוח הזו. הוא
הראשון. קל וחומר מי שנולד שם – עולמו נפרש מן ההר ואליו. אפילו השמיים מונחים עליו.
מיכאל קובנר רשם את הגלבוע מעין חרוד. הדף הגדול הזה הוא הגלבוע מעין חרוד. קובנר תפס
בו משהו שאיננו בגדר נוף או סמל, אלא זיקה ברורה בין אדם למקום, ויותר מכך: בציור הזה
ההר הופך לחותם. הדף מלא בהר. ברור לך לחלוטין, גם אם נולדת בבאר שבע, שלהר הזה יש
כוח על האנשים הגרים מולו; שהוא נחתם בהם והופך עוגן של זהות.
אין צורך בגלבוע דווקא לשם כך. גם מראה של ואדי, שדה וחורשה מעליו, אם נפרשו
מול חלון ילדותך הם תמונת אתה, או רחוב ותריסים ודודים וכביש. אלא שאיש, כמעט, לא
חשב כאן, שזיקות המראה והמקום הללו הן יסוד נפשי ותרבותי ראשון במעלה. שהמקום הוא
של אלה החיים בתוכו. לא רק האומנים והסופרים חשים כך, אלא גם רוב היושבים כאן וחיים
את חייהם. לא זו בלבד שרובם נוטשים את מקומם שוב ושוב, אלא שהם גם אינם מגיבים לשוד
ולהרס שמחוללת העיר והמדינה במקום הזה למראות התשתית שלה, בטבע ובעיר.
קובנר מצייר נופים – את נופי ילדותו בין הפרדסים והרפתות של קיבוץ עין החורש בספר
''נופי ילדות'' ושתי משפחות-נוף אחרות: ים ונמל ב''דיוקנאות של נמל'' ו''ההר והעמק''
המוקדש לעמק יזרעאל ולעמק הירדן ממזרח לבית-שאן. ציוריו רחוקים מלהיות נופים בעלמא.
אלו מגעים בזיקות עזות של אהבה ושייכות בין אדם למקום. לא יופיים של המראות הוא
העיקר, אלא אופיים, צביונם, אופן הווייתם בזמן; ייחודם. למראה הרפתות והפרות הרובצות
בציוריו של קובנר אתה חש שהצייר לא רק עבר במקום ו''הנציח'' את מראהו או קלט איזו
''אימפרסיה'' שלו, אלא הוא היה בו בכל מאודו. הפרות מצויירות לא מתוך מיומנות אקדמית
אלא מתוך הפנמה איטית של צורתן בתודעה. הציור, בסופו של דבר, הוא פגישה בין מראה
העיניים לבין הקרנה של חותם הנוף בתודעה. החשוב ב''ריאליזם'' הזה (וזהו בהחלט סוג של
ריאליזם), הוא שהוא אינו ממוקד רק בתייחדותו של ה''אני'' האומן עם נופיו, אלא הוא מבקש
לגעת בנופיה של קהילה; לתפוס את מחוות הנוף על האדם במקום כך שאדם החי כאן יזהה את
לשון הנוף הזה. ההרים, העצים, החולות – כולם עוברים איזו הפשטה המוצאת בהם מעין
חוקים סמויים, והצבעוניות העזה מטביעה עליהם את חותם הנפש. וזה קורה: הדיונות של
מכמורת או גבעת-אולגה בציורים הללו, או ברכות המים של חמדיה מול עמק הירדן, עצי
התפוז, הנבדלים מעצי האשכולית בכל אוירת הצבע האופפת אותם, כנופיית אורנים סחופים,
1
חופי הים שכאן – כולם נוכחים לפניך עד שלא תאמר ''יפה'' או ''מעניין'', אלא ''נכון''; נכון
מאד. זה המקום. זו מהותו. קובנר מביא משהו יקר ונחוץ ביותר. עדות של שייכות, ולמעשה –
יצירה של שייכות במקום שבו המלה הזאת אינה מובנת כמעט.
''לאורך עשרות שנים נתמסדה בארצנו ההשקפה שריאליזם משמעו פיגור, בעוד נון-
ריאליזם משמעו קידמה.'' כתב גדעון עפרת במסה חשובה – ''הטעם המר של הריאליזם
באומנות הישראלית.'' הסיבות לכך גלויות ונוגעות ללב: הציונות היתה מחווה מודרניסטית. רק
המודרניזם יכול היה להבקיע את המציאות הנגלית ולהקרין עליה דימויי שיבה אל ימים
קדומים, אל ימי האבות ו''שיר השירים'', או בכיוון אחר לגמרי – לייצג ''יחיד'' עברי חדש,
שאין כמותו בנמצא אלא בשירים. המציאות היתה לגביה כה סמלית; הדיבור בפיה היה כה
נמלץ; העתיד היה כה נוכח וכה סוחף יותר מכל הווה, עד שרק לשונות המודרניזם הרושפות
יכלו לעמוד במשימת הציור הראוי: האקספרסיוניזם והמופשט ששמר פתח פתוח אל
הסימבולי. ועוד, וכמעט ההיפך: הציור המקומי היה כה שולי בעולם, כה חלש וחדור בתחושה
של מיעוט, עד שחלה בו אותה דינמיקה אופיינית למיעוטים – של חיקוי מתרפס, השפעה יתרה,
מהממת למעשה. בניגוד לספרות העברית החדשה שהקימה לעצמה אגו לאומי חזק ובעל
תחושה של ייחוד ונבדלות ומסורת, שעצרו ומיתנו וסיננו את ההשפעות מבחוץ – כתרבות
חזקה, לציור הישראלי לא היתה כל תשתית תקפה. המומים הלכו הציירים בין מונפרנס להר
המוריה וניסו להחיל את חידושיה של פריס על הבד בחמסין. ומכאיב מכל: הציונות לא רצתה
לראות באמת את מה שמעבר לחלון. ריאליזם עמוק, אמיתי, היה מגלה יותר מדי על נופה
וצביונה של הארץ הזאת; על תושביה, על נופיה העויינים רוב הזמן, על כיעורו הפיזי של
המפעל הציוני.
התרופפותו של המתח הציוני קשורה בקשר עז בהתגברותה של הראיה, וממנה נגזרת
שיבתו של הריאליזם. לא ''שיבה'' אל אורחות ציור עתיקות יש כאן, אלא התרתה של העין מצו
הרעיונות. שחרור החושים; ירידת כוחן של השכליות וההבנה. לא מקרה הוא שהבולטים בציירי
הנוף הריאליסטיים היום בארץ הם בני ה''התישבות העובדת'' – אלי שמיר מכפר יהושע
ומיכאל קובנר מעין החורש וכי מי שנגע לפניהם באותו יסוד של שייכות-חותם בין הנוף והאדם
היה אורי רייזמן מכברי. משום שדווקא שם התרחש גם משהו החזק מכל רעיון ומסורת
אינטלקטואלית: מראה הנוף היה נוכחות. הוויה. הנוף זה אינו מדיני. הוא של האנשים.
השייכות שמגלמים ציוריו של קובנר אינה הטפה ואינה בעילה, אבל היא טענה גדולה:
המקום הוא של מי שרואה אותו. אין זו בעלות של קניין דווקא, אלא של היכרות ואהבה וגם
דאגה יש בה. היא נמצאת במישור אחר מזה הפוליטי; מישור תרבותי ונפשי, ובו הגבולות
נזילים ועשירים הרבה יותר. אין זו ילידיות מומצאת או ''מקומיות'' העשויה גם היא נוסחאות
כפויות. יש כאן ראיה חזקה, אומנות ציור נפלאה ותחושה חריפה של קשר כפול – עם הנופים
ועם האנשים החיים בהם. לכך שייכים הטקסטים שאסף קובנר בשלושת הכרכים – דברי הגות
ושירה המביאים פרספקטיבה מרומזת אך רבת כוח לתולדות הדיבור על שלושת המחוזות
האלה: הנמל של ישראל, השרון והעמק. רק הראיה הופכת אותם למקום של חיים ושל גורל.