1948                  מיכאל, בנם הבכור של אבא וויטקה קובנר, נולד בחדרה במהלך מלחמת השחרור. הוא גדל בקיבוץ עין-החורש. ילדותו עמדה בסימן החינוך המשותף בקיבוץ.

 

1954-1966           למד ביסודי ובתיכון בקיבוצו, עין-החורש.

 

1955                  מיכאל נסע עם אמו לאירופה לפגוש את אביו, שנעדר מהארץ במשך כשנה. הם ערכו טיולים בשוויץ, באיטליה ובצרפת. שם, בהיותו בן שבע, גילה מיכאל את עולם האמנות, וחוויה מרגשת ומעצבת זו נשארה חרותה בזיכרונו מכאן ואילך.

 

1958                  לכבוד יום הולדתו העשירי קיבל מיכאל מאביו ערכת צבעי שמן, ובהדרכתו למד כיצד להשתמש בה. בתוך זמן קצר הפגין התקדמות ניכרת שהעידה על כישרונו.

 

1964-1965           מיכאל התחיל ללמוד ציור תחת הדרכתו של האמן יוחנן סימון בהרצליה. המפגשים עם סימון היו משמעותיים מאוד. סימון היה אמן חשוב ואישיות מיוחדת במינה, והוא ערך למיכאל היכרות עם עולם האמנות המודרנית באירופה ועם כמה מבחירי צייריו – קליי, קנדינסקי ובראק.

 

1966-1967           מיכאל עבד בשירות התנועה ("השומר הצעיר") בקן מחוץ לקיבוץ. בפרוץ מלחמת ששת הימים שב לקיבוצו, ויח עם צעיר אחר נשא בעול הענפים החקלאיים. במשך חודשיים עשו את עבודת המבוגרים, עד שהללו שבו משדות הקרב.

 

1967-1970           מיכאל שירת ביחידה מובחרת. התקופה הייתה תקופת מלחמת ההתשה, ובמהלכה נדרש לפעילות אינטנסיבית שמנעה ממנו כל עיסוק בציור.

 

1970                  עם שחרורו מהשירות הצבאי התרחשו שני אירועים שעיצבו את עתיד חייו: האחד – המפגש עם מימי מקובר, שלימים הפכה לאשתו, השני – גילוי עולם שלם של אמנות אמריקאית בעת שטייל עם כמה מחבריו ליחידה בארצות-הברית. שני ידידים של אביו בלוס-אנג'לס חשפו בפני מיכאל את עושרה של האמנות בארה"ב, והוא שב לארץ וגיבש החלטה: הוא יהיה לצייר וילמד בניו-יורק. במסגרת ההכנות לעתיד, שב מיכאל למשך שנה נוספת לקיבוץ, ולאחריה התגורר שנה בתל-אביב, שם עבד כמאבטח בחברת "ארקיע" ולמד ציור פעמיים בשבוע בלימודי ערב במכון "אבני".

 

1972-1975           מיכאל למד ב"ניו-יורק סטודיו סקול", שם פגש באמנים פיליפ גאסטון וג'ק טורקוב ולמד רישום אצל מרסדס מטר. הוא נזקק לזמן כדי להסתגל לארץ הזרה וכדי לרכוש את שפתה. בנוסף לכך, מצא עצמו נבוך מול הקונספטואליזם, האבסטרקט והפופ-ארט ומול הדחייה שחשו האמריקאים כלפי תרבות אירופה. מרגע שהתסגל, הבשיל כישרונו כאמן.

 

אוקטובר 1973      פרצה מלחמת יום הכיפורים. מיכאל חזר ארצה למלחמה, יחד עם מימי. הייתה זו תקופה מייסרת מאוד בחייו, שבמהלכה נפלו רבים מחבריו. בעת שירותו גמלה בו ההחלטה לשוב לניו-יורק ולסיים את לימודיו. החלטה זו הייתה כואבת וקשה, שכן פירושה היה לקום ולעזוב חברים לנשק ולטראומות המלחמה. לאחר שובו ל"ניו-יורק סטודיו סקול" חבר אל קבוצת תלמידים מוכשרים, תחת הדרכתו של צייר צעיר ומבטיח בשם סטיבן סלומן. הקבוצה נהגה לעבוד באופן עצמאי. השפעת הקבוצה על בית הספר נתנה אותותיה במשך שנים רבות.

 

1975                  בעת שובם של מימי ומיכאל לישראל (דרך ספרד, איטליה ודרום-צרפת), קיבל מיכאל החלטה ברורה באשר לדרכו האמנותית: הציור המופשט היה עבורו דרך ללא מוצא. על אף ההחלטה, הייתה זו תחילתה של תקופת לבטים שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה חיפש את דרכו העצמאית כאמן.

 

                        תערוכה של ציוריו מניו-יורק נתקיימה בבית-האמנים בירושלים. הוא הוזמן ללמד ב"בצלאל" – אקדמיה לאמנות ועיצוב. קרן אמריקה-ישראל לתרבות ביקשה ממנו לשמש חבר בוועדות השיפוט למתן מלגות.

 

1976-1977           מיכאל ומימי נישאו וקבעו את ביתם בירושלים. כשנה לאחר מכן נולד בנם הבכור עמיקם. במהלך אותה תקופה שקע מיכאל בלימודי יהדות עם הרב דויד הרטמן.

 

1978-1980           מיכאל בחן כיווני יצירה חדשים בסדרה של ציורים ממבט הציפור, אותם צייר בהשראת תצלומי אוויר שראה בצבא. הישגיו נטעו בו מידה של סיפוק, והוא החליט להציגם. דוד ורודי בינט, בעלי גלריה מבוססת, עמדו בפני הרחבת הגלריה בתל-אביב, בשותפות עם אהובה פנקס, ותרו אחר אמנים צעירים. הם בחרו במיכאל כאחד מציירי הגלריה וערכו לו שתי תערוכות ציורים: תערוכת "נופי מדבר במבט על" ותערוכת רישומים.

 

1981                  נולד בנו השני, נימרוד. גלריה "בינט" הציגה סדרה חדשה משלו – "בתים בעזה". מיכאל נתבקש לצרף תמונות לתערוכת "רוח אחרת" שהתקיימה במוזיאון תל-אביב. אוצרת התערוכה, שרה ברייטברג, ראתה בעבודתו את אחד הכיוונים המסתמנים בעתיד האמנות הישראלית. מוזיאון ישראל בירושלים רכש לאוספו תמונה מהסדרה.

 

1982-1984           בהשראת קוביות הלגו, שתפסו מקום נכבד בחיי בניו (ובשטח חדר-המגורים), הציג מיכאל סדרת ציורים ב"גלריה גורדון" בתל-אביב. גלריה "בינט" סרבה להציג אותם, ובשלב זה נסתיימה התקשרותה עם קובנר.

 

1984                  מיכאל זכה למלגת לימודים בחו"ל, משם חזר עם סדרת ציורים גדולי ממדים, בהשראת לוחות המודעות של הוליווד. הסדרה לא הוצגה מעולם.

 

1985                  גלריה "בינט" (עמה שב וחידש את הקשר) הציגה את תערוכת הפורטרטים של מימי ומיכל. כמחצית הפורטים צוירו בנוכחות המודל, מתחילה ועד הסוף. סדרה זו שבה והניעה אותו לצייר תמונות מן הטבע.

 

1986-1988           לאחר עשר שנים של עבודה בחדר ביתו, שכר מיכאל סטודיו בחלק הצפון-מזרחי של ירושלים והחל לצייר בדים גדולים של ירושלים וסביבותיה. הוא עבד על פי המסורת הקלאסית של ציור נוף – יצא לשטח והנציח את מראות הרי יהודה.

 

1988                  הציג תערוכה של ציורי ירושלים בגלריה "בינט" בתל-אביב.

 

1990                  הציג תערוכה שנקראה "מראות ירושלים" בגלריה "בינט". סדרה זאת ממשיכה את נושא ירושלים, אך מנקודת ראות אחרת.

באותה שנה מיכאל נכנס לסטודיו משל עצמו – דירת שני חדרים קטנה בשכונת הקטמונים, שכונת מצוקה בדרום-ירושלים.

 

1992                  מיכאל צייר את ידידת בנו, נערה מתבגרת. לראשונה, בחן מיכאל את הגוף האנושי לעומק. הסדרה עוסקת בסוגיית היחסים המורכבים שבין צייר למודל, בין אב לבת ובין הנערה לדמותה המשתנה. העבודות הוצגו בגלריה "בינט".

 

1994                  מיכאל שב לצייר תמונות נוף ופגש באמן יאן ראוכוורגר. עם השנים הפכו השניים לידידים טובים. ידידותם התחזקה בעקבות מסע לרומניה עם הפסל צבי לחמן. מיכאל ויאן נסעו גם ללונדון ולהולנד כדי לראות את התערוכות של סזאן וורמיר.

 

1987-1994           שנים אלו עמדו בסימן ההתמודדות עם קשיים ועם אובדנים של חברים קרובים ובני משפחה – אביו של מיכאל הלך לעולמו, ובנו עמיקם נדקר בתקיפת מחבל בבקעה. כל אלו הותירו את רישומם על מיכאל, אשר הרבה לעסוק בשאלת המוות בסדרת היצירות "הסטף", שמעולם לא הוצגה.

 

1995                  מיכאל צייר מאגרי מים, בריכות דגים, ציפורים ופרות בעמק בית-שאן – "נופי נפש" – לב החלום החלוצי הציוני וגם נוף ילדותה של אשתו מימי. העבודות הוצגו בגלריה "בינט" בסוף 1995.

                        יצא לאור קטלוג שהתייחס לעבודותיו בשנים 1985-1995. קטלוג זה לווה במאמר מקיף מאת מיכאל סגן-כהן – חוקר אמנות נחשב, צייר וידיד – אשר נפטר בשנת 1999.

 

1996-1997           בשנים אלו התקיימו שלוש תערוכות של מיכאל בניו-יורק, בוושינגטון ובניו-הייבן שבמדינת קונטיקוט, ארה"ב.

 

1998                  יחד עם יאן ראוכוורגר צייר מיכאל את נמלי אשדוד וחיפה, ובעקבות זאת הוצגו תמונותיהם במוזיאונים בחיפה ובאשדוד.

מיכאל הרחיב את הסטודיו. תוספת המרחב והאור הפכו את הסטודיו למקום עבודה נעים יותר, עם אפשרות טובה יותר להציג את ציוריו.

 

1999-2000           מיכאל צייר את נוף ימי הזהב של ילדותו בקיבוץ עין-החורש – פרדסים, ערימות חציר ופרות. על פי עדותו, עלה עתה בידו לראשונה לצייר ארומה – להטעין את ציוריו בדימוי הוויזואלי ובתחושת הריח. מיכאל קרא לתערוכת נופים זו בשם "סתם יום של חול". עבודותיו הוצגו בו-זמנית בירושלים ובתל-אביב.

                        יצא לאור הספר "נופי נמל", בהוצאת ד.ק. גראובארט הוצאה לאור בע"מ. בו-זמנית יצא לאור ספר תחריטים הנושא את השם "נמל", ובו סדרת תחריטים משולבת בשירה עברית העוסקת בנמלים ובספנות.

 

2000-2001           מיכאל חזר לעמק בית-שאן, עסק בשאלת היחס בין מים לשמיים, צייר את בריכות הדגים ואת המאגרים בסדרה הקרויה "אגמים".

 

2001          הזמין את מיכאל הצייר יאן ראוכוורגר לחלוק איתו ועם הציירים עופר ללוש וצביקה לחמן סטודיו בניו יורק. מיכאל היה נוסע בקיץ (כחודשיים בשנה) לצייר בסטודיו זה. הסטודיו היה ממוקם ב- Long Island City  בתחילת רובע קווינס. בסטודיו היה חלון גדול בקומה החמישית וזה נתן השראה למיכאל ורצון להמשיך לבוא לשם בכל קיץ. הסטודיו היה קרוב לאיסט ריבר עובדה שהשפיעה על הרבה מציוריו. וגם יש בציורים אלו  מריחו של הים התיכון שקובנר רואה אותו כחלק כה חשוב של נפשו. 

 

9.11.2001              אסון התאומים. מיכאל קם בבקר כהרגלו נסע לסטודיו וראה אנשים מתקבצים ומסתכלים מערבה לשאלתו מה קרה הראו לו את בניני התאומים בוערים ומיד הוא חזה בקריסה של הבניין הראשון. בהגיעו לסטודיו הוא חזה בקריסתו של השני. אירוע זה השפיע עליו עמוקות והיו והדהד בכמה מציוריו. 

 

2002- 2004          נוצר קשר עם גלריה חשובה (Salander-O'reilly Galleries NY). הגלריה פשטה את הרגל (2004) ונדרש היה מאמץ גדול וכסף רב כדי לחלץ את ציוריו מהגלריה.

 

2002- 2006           קובנר מצייר את הים (הים התיכון ליד נתניה) שם היה מבלה בימי ילדותו ונעוריו. בהמשך לציורי הים הוא חזר לפגוש בנופי ילדותו בקיבוץ עין החורש (בשרון ליד נתניה). ציורי הקיבוץ החזירו לו את הריחות והמראות של ילדותו. הקשר לקיבוץ יחזור בווריאציות שונות בהמשך.

 

2004 - 2006     נסע קובנר לנופי הקיבוץ של אשתו מימי מקובר בקיבוץ בית אלפא הממוקם בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע. זהו ערש הציונות העובדת זאת היא הליבה של הרעיון הציוני שמחולליו באו וגדלו בעמק. בציירו את העמק את נחל תבור והר תבור עלה בו הרעיון להוציא את הטרילוגיה "הים העמק וההר", המספרת את הסיפור הציוני של ההגשמה דרך עבודת הכפיים. הספרים הם מסע אישי בסיפור הארץ המדינה והשתקפותם בנפשו של הצייר. הטרילוגיה יצאה בהוצאת המשכן לאמנות עין חרוד ושם גם נערכה התערוכה "גלבוע תבור".

 

2007          הוצגה תערוכה ראשונה של ציוריו מניו יורק בגלריה בינט בתל אביב שזכתה להצלחה רבה.

 

2008          מיכאל קנה סטודיו חדש בתלפיות קרוב למגוריו בבקעה. בעוברו לסטודיו החדש (100 מ"ר) הוא הרגיש את עצמו מאושר. חלום חייו התגשם ...

 

2008–2009             קובנר ממשיך ונודד עם בדיו לדרום. לאחר שנתיים של עבודה קשה בחום ובמזג אויר קשה של רוחות מדבריות בשדה בוקר מול המצוק של נחל צין, הוא מציג  את יצירותיו אלו באוניברסיטת באר שבע בתערוכה " מול פני המצוק" .

 

2009             נודע לו מידידו הצייר יגאל עוזרי שסגרו את הסטודיו של מיכאל שבבניין הישן שב- Long Island City (היו בו כ- 200 חללים של אמנים) עקב בעיות בטיחות. ועליו לעזוב את הבניין ולמצוא לו בניין חדש.

 

2009 - 2010              חבר של בנו, הפסל אבנר לוינסון שיכנע אותו לקחת חלל בבושוויק שבברוקלין. בעזרת בנו הבכור עמיקם  שחי באותה תקופה בניו יורק (אשתו נורית צימרמן עשתה דוקטורט באוניברסיטה של ניו יורק), הם העבירו את כל הציורים לחלל החדש. חלל זה היה ממוקם בשכונה של אנשים שבשולי החברה. האזור היה שומם ומוזנח. אף רשת מזון לא פתחה שם סניף. זה היה חלל גדול והדרך אליו עברה דרך מנהטן ברידג', שנופים ממנו חדרו לציוריו של מיכאל. הקשרים עם אבנר התפתחו לידידות עמוקה ומיכאל מצא בשכונה זאת הרבה דברים שמשכו את עיניו.

 

2008 – 2013           עבד מיכאל על הרומן הגראפי שלו "עולמו של יחזקאל". בניו יורק הוא המשיך לצייר. בארץ כתב וצייר את הרומן הגרפי - בסטודיו סקיצות צבעוניות בצבעי אקריליק), ובביתו עבד בפוטו שופ ויצר את הדמויים הגרפים במחשב .

 

2010           הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית שלו בבית האומנים בירושלים. במקביל יצא ספר של רישומי הנופים - "רישומים של נופים". מיכאל הרגיש צורך להציג תערוכה גדולה ומקיפה בירושלים בעיר בה הוא גר ועובד כמעט 40 שנה. הוא היה מאד פעיל חברתי ופוליטי בעירו והרגיש שהעיר הולכת ומאבדת את מיטב האנשים שאיתם היה קשור כצייר וחבר. בחייו ובפעילותו בעיר ירושלים. היה לו חשוב לנהל דיאלוג דרך תערוכה זאת, עם הקהל הירושלמי הזה לפני שרובו עוזב.

 

2010           הוצגה תערוכה שניה של ציוריו מניו יורק בגלריה בינט והגלריה הוציאה ספר מהודר עם מאמר של היסטוריון האומנות הנחשב דונאלד קוספיט. ב- 2013 הוצגו ציוריו מבושוויק ב- JCC Manhattan     ובאותו זמן ובאותו מרכז תרבות הועלתה ההצגה לפי הרומן הגראפי שקובנר כתב "עולמו של יחזקאל ". הן ההצגה והן הספר זכו להערכה רבה אך הוא לא מכר אפילו תמונה אחת וההצגה הועלתה רק פעם אחת. בגלל בעיות הקשורות בחוזי השחקנים בני יורק ההצגה עלתה פעם אחת בלבד ואסור היה לצלם או להקליט אותה. החזרה לארץ הייתה כואבת ולוותה ברגש של אכזבה מהפער של החשיפה וההצלחה מול ההרגשה שלא נשאר מזה דבר. בחזרתו לארץ נודע לו שגלריה בינט שאתה עבד 34 שנים, נסגרה.

 

14.2.2012           אמו ויטקה קמפנר נפטרה.

 

2012 -2013         קובנר עובד על סידרה של תמונות שנקראת "החצר הקיבוצית".  חלק קטן ממנה הוצג בגלריה בינט בשם "פורמטים קטנים". הציורים הם ממספר קיבוצים ובהם ביטוי לאופי לצורה ולנוף הכל כך ייחודי של החצר הקיבוצית. בפעם הראשונה הוא מצייר בצבעי מים וגואש ובפורמטים קטנים. במשך השנים האלה מסתיימת העבודה על הרומן גראפי " עולמו של יחזקאל". 

 

2014              נחתם הסכם עם תאטרון החאן על העלאת ההצגה " יחזקאל" לפי הרומן הגרפי שהוא כתב. מיקי גורביץ לקח על עצמו לביים את ההצגה והבמאי רוני ניניו החליפו. מיכאל מפיק את הרומן הגראפי " עולמו של יחזקאל" לקראת ההצגה בחאן בעזרת מימון המונים. 

בשנה זאת נסגר הסטודיו בבושייק, ברוקלין ועליו נבנו רבי קומות. מיכאל נשאר ללא גלריה בארץ וללא סטודיו בניו יורק.

 

2015             בית אבא קובנר ב- 26 לפברואר נפתח בגבעת חביבה בית אבא קובנר. מיכאל עבד על כך כשנה בשיתוף עם הנהלת מורשת. בבית זה שוחזר חדר העבודה והסלון של אבא קובנר ומוצגת תערוכה קטנה על חייו ויצירתו של א6בא קובנר.

 

19 למרץ 2015          עולה ההצגה "יחזקאל" בתאטרון החאן. ההצגה רצה וזוכה לשבחים רבים הן מהקהל והן מהעיתונות.

 

מרץ 2015            הספר "עולמו של יחזקאל" יוצא לאור בהוצאת "כהל". הגיוס המונים עבר בהצלחה רבה למיכאל יש מספיק כסף לעמוד במחיר של הפקת ספר יוקרתי וחשוב זה. באותו זמן נוסדת הוצאת כהל. זוהי הוצאה קואופרטיבית קטנה (4 יוצרים בשלב זה) שאמורה להיות רב תחומית -ספרות, הגות מוסיקה. הרומן של מיכאל הוא נדבך חשוב ומרכזי בהוצאה. מיכאל הוא גורם חשוב ודומיננטי בתוכה. נערכים שני ערבי השקה לספרים של ההוצאה. ערב בתל אביב וערב בירושלים.

ההצגה "יחזקאל" עלתה בשתי עונות וחצי היא הופסקה כי נציג הדתיים בעירית ירושלים טען שיש בה הוצאת דיבה על חיילי צהל.

 

יוני 2018             פתח מיכאל בשותפות עם הפסל אבנר לוינסון גלריה בדרום תל אביב. שם הגלריה גלריה מאיה. מטרת המפעל הזה הוא ליצור במה ראויה לאומנים בתחילת דרכם. לתת לאומנים מהפריפריה מקום מרכזי בתל אביב לתצוגת עבודותם ולעשות תערוכות שיש בהם דיאלוג רב דורי.

תוך זמן קצר הגלריה תפסה מקום מהחשובים במרחב האומנותי וקהל גדול ואיכותי מגיעה לתערוכות השונות. מפעל זה גוזל הרבה אנרגיה ממיכאל הוא מבוסס על הרבה תורמים קטנים (רובם הם חבריו) ונושא גיוס הכספים מעיק על נפשו ומטריד את מנוחתו.

 

יוני 2019              מיכאל משתתף בתערוכה גדולה בבוכום של 6 אמנים ישראלים ופלשתינאים-ישראלים בנושא סיפורי משפחה. למיכאל ניתנת קומה שלמה לתצוגה. התערוכה בעיקרה היא על הספר "עולמו של יחזקאל".

​

2020                   התערוכה בבוכהום

בהתחלת 2020 נערכה תערוכה גדולה במוזיאון לאומנות בבוכהום "סיפורי משפחה". בתערוכה השתתפו 6 אומנים ישראלים יהודים ופלסטינים למיכאל ניתנה קומה שלמה.

מיכאל נסע לגרמניה לכמה ימים לתכנן את ההצבה של תערוכתו. אך לפתיחה הוא לא נסע. התערוכה נמשכה כ 3 חודשים ומשכה אליה קהל רחב מהסביבה 

​

​

יולי 2020                  תערוכה מקיפה במוזיאון עין חרוד מראות כפולי אפיק באוצרותה של דר גליה בר אור

לקראת התערוכה יצא ספר גדול (210 עמ) + דפדפת הנקרא "החצר הקיבוצית". הספר פורס בפני הקורא את כל התמונות מהסדרה החצר הקיבוצית.

התערוכה הייתה מורכבת משתי סדרות יחזקאל והחצר הקיבוצית.י

יחזקאל הציג את הרומן הגראפי "עולמו של יחזקאל" במגוון צורות ומדיות שונות (הדפסים, מקטה, עבודות אקריליק על נייר ועבודת וידיאו מההצגה יחזקאל.)

בחצר הקיבוצית הוצגו עבודות גדולות מימדים מ 7 קיבוצים שונים אשר מיכאל צייר בהם כ 5 שנים

התערוכה היתה אמורה להמשך כ 4 חודשים אך לאחר חודשיים היא נסגרה בגלל מגפת הקורונה ונפתחה במרץ ל 3 שבועות בלבד.

בחודשים הראשונים היא זכתה להצלחה כבירה בקרו בה כ 15 אלף איש היא סוקרה בכל העיתונים ובתוכנית הנחשבת בערוץ 11 של קובי מידן "סוכן תרבות"

קטיעת התערוכה גרמה למפח נפש גדול אצל מיכאל והוא נאבק בהנהלת המוזיאון לשכנעם להציגה במשך חודשים נוספים. מאבקו נחל הצלחה חלקית והתערוכה נפתחה במרץ למשך 3 שבועות בלבד

התערוכה משכה אליה אנשים רבים שהגיבו עליה בעוצמה רגשית רבה

​

פברואר 2022          נפתחת תערוכת יחיד של מיכאל קובנר "צלמים ב'" בגלריה גורדון החדשה בירושלים. כאן מתחילה תקופה חדשה עבור מיכאל שהיה קשור ביחסי אמן גלריה עם גלריה בינט עד היסגרה ב 2014. ההתקשרות בין מיכאל קובנר לאמון יריב, בעלה של גלריה גורדון יכול לפתוח שבילים חדשים